אחרי 45 שנה הגיעה העת לספר את האמת במלואה. לא רק הצנחנים לחמו על ירושלים וסייעו בשחרורה. במערכה על ירושלים השתתפו שלוש חטיבות - החטיבה הירושלמית בפיקוד אליעזר אמיתי, לה הוכפפה גם פלוגת טנקים שהייתה באזור ירושלים בהסתר; חטיבת השריון הראל בפיקוד אורי בן ארי; וחטיבת הצנחנים בפיקוד מוטה גור.
לאנשים שונים יש נטייה לתאר ולכתוב את ההיסטוריה בדרך שתפאר אותם ואת מקורביהם - דבר שהוא אנושי, אבל האם קידום העשייה שלך צריך לגמד את עשיית האחר? כפי הנראה, שר ההיסטוריה חושב כך, שאילמלא כן, מדוע כל ילד יודע כי הצנחנים הם משחררי ירושלים ולא כוח אחד מעוד כוחות שביצעו את אותה לחימה? בוודאי, התמונות של הצנחנים ליד הכותל המערבי נושאות בחובן מטען רגשי שמשאיר חותם, ובוודאי כך גם היקף הנפגעים וההרוגים בקרב גבעת התחמושת. אבל האם כך צריכים להיזכר אירועים היסטוריים?
חטיבה 10 במהלך מהיר של 20 שעות המערכה על ירושלים, שלא כאן המקום לפרטה, כללה כאמור את החטיבה הירושלמית שהייתה מוצבת בעיר והייתה הכוח הראשון שהתעמת עם הירדנים בעת שהחלו להפגיז את ירושלים. לאזור הוחשו שתי חטיבות מילואים נוספות - חטיבת השריון הראל וחטיבת הצנחנים 55 מילואים. כיבוש אזור דרום-ירושלים - בו מוצב הנקניק, הפעמון, ארמון הנציב ועוד - בוצע על-ידי החטיבה הירושלמית בסיוע טנקים.
כיבוש צפון הפרוזדור לירושלים בוצע על-ידי חטיבת השריון הראל, בקרב שתואר כארבעים וארבע שנים מאוחר יותר כאחד מקרבות ההבקעה המוצלחים בהיסטוריה הצבאית הישראלית. בספרו, "נוע כבר, לכל הרוחות", מסכם אלישיב שמשי את הקרב וכותב: "חטיבה 10 (הראל) הוכיחה כי חרף נתוני פתיחה קשים לביצוע קרב הבקעה בשטח הררי לא מוכר, אפשר להגיע להישגים מרשימים בפעולה מהירה. המח"ט אורי בן ארי, גילה גמישות חשיבתית, העזה ומנהיגות למופת. במהלך מהיר של עשרים שעות צלחה החטיבה חמישים ק"מ מגזרה אחת לשנייה, הבקיעה מערך ירדני בשטח הררי בלילה והתייצבה בזמן על היעד העיקרי בצפון ירושלים".
הטנקיסטים ומפקדי הטנקים שישבו עם הראש בחוץ יוסי לנגוצקי, מפקד הסיירת הירושלמית במלחמת ששת הימים (בעל עיטור המופת ממלחמה זו), חקר את הקרב על ירושלים. במסגרת מחקרו איתר מכתב סודי שכתב מוטה גור מיד לאחר המלחמה. במכתב (שהתפרסם בעיתון "במחנה" השבוע, 17.5.12) כותב גור: "אין לנו ספק... שהלחימה בתוך השטח הבנוי בלי טנקים הייתה חמורה מאוד, ושהטנקים ברגע שהם נכנסו, בכל מקום שם נכנסו שינו לחלוטין את התמונה. לחבר'ה שלנו אין מילים להערכת הטנקיסטים ומפקדי הטנקים שישבו בשלב זה כל הזמן, לרבות הצליפות, עם הראש בחוץ, חצי גוף בחוץ ונתנו סיוע יוצא מן הכלל תוך כדי תצפית".
העובדה היא שלאחר המלחמה מכתב זה נשכח וגם מחברו כבר לא הזכיר שוב את תרומתם של הכוחות האחרים ללחימה, והתמקד בתיאור מעשיה של חטיבת הצנחנים עד כדי גימוד היחידות האחרות.
"את המלחמה הזו כבר הפסדנו" כחוט השני עוברת ההיסטוריה בין תיאור קרב הצנחנים בירושלים לבין תיאור קרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים. בשני האירועים לחמו הצנחנים לצד השריונאים, בשניהם ניכסו לעצמם הצנחנים את ההצלחה. ייתכן שחלק מהאשמה מוטלת לפתחם של השריונאים שלא למדו להנציח את מורשתם ולריק הזה נכנסו אחרים.
זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים זימן אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס את שלושת מפקדי החטיבות שלחמו במערכה על ירושלים לסיכום. מפקד החטיבה הירושלמית אמיתי, קם ואמר מספר מילים והתיישב. לאחריו עלה מפקד חטיבת השריון הראל, בן-ארי, ומסר בקצרה את האירועים של חטיבתו. אחרון עלה גור, ובמשך שעה וחצי תיאר את מהלכי הקרבות של החטיבות שלו. הנוכחים בחדר נשארו המומים (מתוך "הר הבית גם בידינו", אביתר אורן, "במחנה", 17.5.12) ואז אמר בן-ארי לאמיתי: "את המלחמה הזו כבר הפסדנו".