עלי בשתאוי נתון במעצר מאז 24.12.09. הוא בהחלט לא אחד מל"ו צדיקים: בשאתאוי הודה בהריגתה של חפיזה חוג'יראת מחיפה, לאחר שזו העזה לבקש ממנו ומחבריו להיות שקטים יותר במהלך מסיבת יום הולדת. אגב: אין פלא שלא שמעתם על המקרה הזה, להבדיל מהרצח הדומה-מאוד של גדי ויכמן; ערבי הרג ערבייה - זה לא ממש מעניין את התקשורת הישראלית.
נחזור לעיקר. מדוע מצוי בשתאוי במעצר כה ממושך, אם הוא הודה באשמה? סיבה אחת היא, שההודאה באה רק באוקטובר 2011. אבל מאז חלפו שבעה חודשים, ובשתאוי עודנו עצור ולא אסיר משום שעונשו טרם נגזר. תנאיו של אסיר טובים בהרבה מאלו של עצור, הן מבחינה פיזית והן מבחינת כניסה אפשרית לשיקום ולמעגל חופשות וביקורים. וכאן נכנסת לתמונה הסיבה השנייה. קוראים לה עו"ד יוסף עאמר, והוא - תתפלאו - סניגורו של בשתאוי.
הגיס נפטר, יש חג, חופשה בחו"ל התיק המתנהל בפני שופט בית המשפט המחוזי בחיפה,
אברהם אליקים, עמוס לעייפה בבקשות של עמאר לדחות דיונים. הסיבות - שונות ומגוונות: גיסו של עמאר נפטר, עמאר בחופשה בחו"ל עם משפחתו, הדיון נופל על חג הקורבן הדרוזי, הדיון מתנגש בחג נבי שועייב, נציגו של עמאר לא ידע שיש לו עוד דיונים. הנימוק של הליכים מתנגשים הוא החביב ביותר על עמאר, שעשה בו שימוש שוב ושוב. באחת הפעמים ביקש אליקים לדעת בדיוק במה מדובר, ועמאר הודיע שב-22.11.10 יש לו לא פחות משלושה דיונים בשלושה בתי משפט שונים ומרוחקים: בקריות, בנצרת ובעכו. כיצד התכוון מלכתחילה להופיע בשלושתם - את זה לא הסביר.
לעמאר גם היו טענות כבדות כלפי אליקים. "חרף בקשות הח"מ, נימוקיו והבהרותיו, ביהמ"ש לא מוצא לנכון לבטל ישיבות שנכפו על הח"מ ללא שום תיאום עימו", כתב באחת מבקשותיו המרובות. "הח"מ בשנותיו כעורך דין פרטי, מעולם לא נתקל בסוגייה כזו", המשיך והתקומם על כך שבית המשפט מעז לקבוע את הישיבות בלא לקבל את הסכמתו ואישורו.
אליקים מצידו טרח להזכיר לעמאר לפחות פעם אחת, שמרשו עצור כבר זמן רב. היה זה בנובמבר 2010, כאשר שבתאוי בילה במעצר "רק" 11 חודש, ואליקים העיר ש"חובה לסיים הדיון בעניינו". חודש לאחר מכן, בעיצומה של שביתת הפרקליטים, הזכיר עמאר לבית המשפט שלמרשו מגיעה התחשבות מיוחדת: "המבקש סובל מפציעה אורטופדית מאוד קשה ואף הוא נעזר בקב לצורך הליכה". הייתם מצפים, שלנוכח הערתו של אליקים ודבריו של עמאר עצמו, הוא יעשה כל מאמץ כדי לקדם התיק. אבל לעמאר, כאמור, היו ונותרו סדרי עדיפויות משלו.
הבטיח שזו הפעם האחרונה - וביקש עוד דחייה גם לאחר הרשעתו של שבתאוי, כאשר כאמור ברור שהוא יהפוך לאסיר וכדאי לעשות זאת מהר ככל האפשר (ולא אמרנו מילה על המתח העצום שבו שרויים מן הסתם שבתאוי ומשפחתו), לעמאר יש זמן. הטיעונים לעונש נדחו לא פחות מחמש פעמים, בכל המקרים לבקשתו של עמאר, כאשר בפעם החמישית הוא הבטיח שזה לא יקרה יותר. אז הבטיח. עמאר ביקש דחייה שישית, אך הפעם אליקים סירב.
סוף הסיפור? מה פתאום. אליקים היה אמור לגזור את דינו של שבתאוי ב-14.5.12, אך עמאר פשוט לא הופיע לדיון והגיש בקשת דחייה דקות אחדות לפני המועד שנקבע. לאליקים לא הייתה ברירה והוא דחה את ההקראה ל-21.5.12. הפעם, עמאר היה מסודר יותר: יום לפני המועד (יום א', 20.5.12) הודיע שהוא חולה ולא יוכל להתייצב. אליקים נאלץ שוב לדחות את הדיון, הפעם ל-10.6.12.
השופטים אינם חסרי אונים הבעיה החמורה באמת בסיפור הזה היא, שהוא ממש אינו יוצא דופן. לכותב שורות אלו כבר יצא לראות הרבה יותר מאשר סניגור אחד, המבקש לדחות דיון כאשר מרשו נתון במעצר. לבית המשפט לכאורה אין ברירה, הבקשות מתקבלות וחשודים/נאשמים - שהם עדיין בחזקת חפים מפשע - יושבים במעצר רק בגלל הנוחות של סניגוריהם.
זהו מצב בלתי נסבל, ולבתי המשפט דווקא יש כלים להתמודד איתו. ראשית, השופטים יכולים לחייב אישית את הסניגורים בהוצאות לטובת אוצר המדינה כאשר הדחיות הן חוזרות ונשנות ו/או מנימוקים בלתי סבירים. גם קביעה של שני תיקים חופפים כאשר אין כל אפשרות להופיע בשניהם, היא נימוק בלתי סביר. ייכבד הסניגור ויטול על עצמו רק משימות שהוא יכול לעמוד בהן, או שיגיע להסדרים עם עמיתיו כך שלקוחותיהם יזכו לייצוג הולם.
שנית, ראוי להעניק לשופטים את הסמכות לפטר בו במקום סניגורים המאריכים את מעצרם של לקוחותיהם. סניגור שעושה זאת, חוטא כלפי לקוחו, כלפי התביעה, כלפי בית המשפט וכלפי הציבור בכללותו. כלפי לקוחו - מסיבות ברורות. כלפי התביעה ובית המשפט - בשל בזבוז זמנם. וכלפי הציבור בכללותו - משום שהוא פוגע באמון במערכת עשיית הצדק. סניגור כזה אינו ראוי לשמש כ"קצין בית המשפט", ובוודאי שיש להגן על מרשו מפניו. לכן, ראוי שבמקרים המתאימים הוא יפוטר מיידית.
נשמע קיצוני? אולי, אבל המצב קיצוני עוד יותר. חוץ מזה, תהיו בטוחים שאם בתי המשפט ינקטו באמצעים אלו פעמיים-שלוש וידאגו לפרסם אותם, כך שכל הסניגורים יבינו שהם עלולים להיות הבאים בתור - התופעה הזו תיעלם בן-לילה.
