השמאל הישראלי רחוק מלהרים ידיים, אך רוחות ייאוש מהחברה הישראלית מפעפעים במחנהו. מי שנכח בכמה מהדיונים המלומדים בכנס היה יכול להרגיש ללא קושי את הוויתור של בכירי המחנה לדורותיהם על הציבור הישראלי. בחבר-דיון שכותרתו "המאבק בהתנחלויות – ניצחון או כישלון?" ישבו בכירי הלוחמים במפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. מחברת דוח המאחזים - עו"ד טליה ששון, חגית עפרן משלום עכשיו, עו"ד מיכאל ספרד, עו"ד גבי לסקי, יהודית אופנהיימר מארגון עיר עמים המתמקד בבנייה היהודית במזרח ירושלים - כולם ישבו יחדיו כדי לדון בכובד ראש כיצד עוצרים את זמביש וחבריו. גם בדיון הזה, כמו בשאר חברי-הדיון, ייאוש ותקווה שימשו בערבוביה. למרות הניצחונות המשפטיים במגרון ובגבעת האולפנה, אנשי השמאל העמידו במרכז הדיון את השאלה כיצד מתמודדים עם מציאות של 300 אלף מתנחלים, עם דעת קהל שרואה במתנחלים את ממשיכי אבות הציונות ועם דמוגרפיה שנוטה והולכת לטובת "המתנחלים והאוכלוסיה האולטרה אורתודוקסית במדינת ישראל", כלשון פרופ' עמירם גולדבלום. חלק מהדוברים הודו שהם מרימים ידיים ולא מנסים להשפיע על החברה הישראלית פנימה. עו"ד טליה ששון אמרה בכאב כי אנשי ביטחון בכירים הודו באוזניה שאין להם מושג איך אפשר לפנות מאות אלפי מתנחלים. "שאלתי שני אנשים שאין מחלוקת על המעמד הביטחוני שלהם: לו אתה רמטכ"ל ואתה מקבל הוראה לפנות בערך 100 אלף מתנחלים שיושבים מזרחית לגדר הפרדה, מה אתה עושה? התשובות של שני האנשים האלה היו 'אני לא יודע איך עושים את זה'". ששון, שחזרה שוב ושוב על האמירה כי ההתנחלויות הן תמצית הרע במדינת ישראל, אמרה כי לדעתה ההבדל בין הימין לשמאל הוא בנכונות להתאבד על הרעיון. "איש ימין אמר לי פעם משהו שאותי שכנע מאוד: 'בינינו, אנחנו אנשי הימין מוכנים להתאבד על הדעות שלנו. אתם השמאלנים יודעים לדבר וללכת הביתה'. זה דבר עמוק", נופפה ששון בידיה, "אנחנו השמאלנים מאמינים בדמוקרטיה, מאמינים בשכנוע, מאמינים במחשבות. אבל אם לא ניקח את עצמנו בידיים ונהפוך את המילים היפות, וכולנו מדברים נורא יפה אבל אחר כך הולכים לשתות קפה כאן בדובנוב, שום דבר לא יקרה". ראשי הקהל נדו בהסכמה. מחברת דוח המאחזים דרשה להקים שלוחות אנושיות שיצאו אל העם ויסבירו "למה ההתנחלויות הן הסרטן של המדינה, ומדוע הן מאיינות את המפעל הציוני שסבא וסבתא שלי היו שותפים בהקמתו".

ששון עוד מאמינה שאפשר לשכנע את העם. פרופ' עמירם גולדבלום, ממקימי צוות המעקב אחר ההתנחלויות של שלום עכשיו, נואש לחלוטין מהציבור הישראלי. גולדבלום אמר בריש גלי שהוא מוותר על דעת הקהל הישראלית והוא בוחר לדלג על הישראלים ולפנות ישר לחו"ל, לאירופים. הם כבר ידעו איך לטפל בציבור הישראלי הסורר. "העתיד של מדינת ישראל בבחירות ובדמוגרפיה נקבע בראש ובראשונה, וסליחה על היותי גס, במיטות של המתנחלים ושל האוכלוסיה האולטרה אורתודוקסית במדינת ישראל", קבע גולדבלום. "אם שליש מהילדים בגן היום הם חרדים וחמישים אחוז מהתלמידים בכיתה א' הם דתיים או חרדים, תחשבו מה זה אומר. בעוד עשר שנים הילדים האלה יגיעו לגיל בחירות ויצביעו באופן מסורתי לימין, שאולי יהיה גדול יותר או קטן יותר אבל זה לא משנה. האוכלוסיה של מדינת ישראל משתנה מיום ליום ואין סיכוי לכל ההתכנסויות שלנו. גם אם יש פה 600 איש היום, השמאל הולך ומצטמצם. אין לשמאל סיכוי להגיע לשלטון בישראל מכאן והלאה". אז מה עושים בנדון? כיצד נלחמים בהתנחלויות ובמתנחלים ללא הציבור הישראלי? "המאבק שלנו צריך להיות מופנה למה שהציונות רצתה תמיד להיות: עם בין העמים, ולכן צריך להיות להפנות את הפנים החוצה", אמר הפרופסור בלהט, "לשכנע בתוך ישראל יהיה קשה מאוד. אנחנו נאבקים נגד ההתנחלויות כבר 40 שנה וההישגים, ככל שיהיו מרשימים, הם הישגים קטנים ומקומיים. יש יותר מ-300 אלף מתנחלים בשטחים. כשהתחלנו את המאבק בשנות ה-90 הם היו שלושה אחוזים. היום הם יותר מ-15 אחוזים מהאוכלוסיה של הגדה המערבית, וזה בלי להחשיב את ירושלים". "איך פונים החוצה?" שאל גולדבלום ומיהר להשיב, "צריך להביא את התנחלויות למשפט בינלאומי שאליו יבואו אנשים מרכזיים שעוסקים בנושא הגזענות, וכך להפוך את הנושא של לחץ על מדינת ישראל מבחוץ לנושא מרכזי מפני שאין יותר סיכוי להשפיע מבפנים". יואב הס, ממייסדי תנועת 'יש גבול', הביע ייאוש מבג"ץ ומהשמאל הממסדי. "המאבק נגד ההתנחלויות לא הצליח מסיבה פשוטה. תספרו את האנשים פה. זה הכול. חבר'ה, הנושא הזה לא מעניין את הציבור הישראלי. נקודה. אם הוא היה מעניין האולם הזה היה מפוצץ. "אני פעם האמנתי שבית המשפט העליון יוציא לנו את הערמונים מהאש. בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ הופך להיות חותמת גומי של ממשלות ישראל לדורותיהן, ומי שמנסה להפיל את האחריות על הימין משקר לעצמו. מקימי ההתנחלויות הם פרס ורבין. אל תשכחו שסבסטיה הייתה בזמן ששלטה במדינת ישראל ממשלת שמאל. איזה שמאל ואיזה בטיח", רטן מייסד יש גבול. ד"ר אלון ליאל, מוותיקי אדריכלי השלום, הביע ייאוש מרעיון שתי המדינות וגרם לזהבה גלאון לצאת בנאום נרגש נגד אווירת הנכאים בדיוני השמאל שבהם השתתפה. "חברים", אמרה גלאון לקהל בפאתוס נרגש, "גם אם החורף קשה, הוא לא ימנע את בוא האביב". אבל אלון ליאל לא רואה את החורף של השמאל נגמר. "אני רוצה להציב סימן שאלה על רעיון שתי המדינות. אני פה מהוותיקים, מאלה שצודקים כבר ארבעים שנה ומפסידים ארבעים שנה. ככל שאני צודק יותר אני בוגד יותר גדול וככל שהימין טועה יותר הוא חוגג יותר על הגבעות. לי נמאס להיות צודק ומפסיד. אני מעדיף להיות טועה ומנצח. אין שתי מדינות, לא יהיו שתי מדינות. תהיה מדינה אחת דו-לאומית. תוכיחו לי שאני טועה. זה מה שקורה. אני מאמין שאיחרנו את המועד. הדקלום הזה של שתי מדינות הוא כמו הדקלום של המילה שלום. כולם רוצים שלום וכולם רוצים שתי מדינות וכולנו מתרחקים".

יריב אופנהיימר, מזכ"ל שלום עכשיו, שמע את נאומי הביקורת הרבים אך דווקא יצא מעודד. "אני לא חושב שיש תחושה כללית של ייאוש", אמר ל'מקור ראשון'. "נאום הפתיחה של מנדי פטינקין היה מעורר השראה. אני חושב שגם נאומי הסיכום של זהבה גלאון ובוז'י הרצוג נתנו אנרגיות ואופטימיות, אבל בכנסים פנימיים אין לנו כוונה להשתיק קולות של מיואשים ולהציג רוח אחידה מיליטנטית. זה כנס פתוח שבו משתתפים גם אנשים שחושבים שאיחרנו את הרכבת ואולי ההתנחלויות הן מעשה בלתי הפיך. אני תמיד אומר לאנשים שמשדרים ייאוש או תסכול שגם בצד השני, בימין, יש לא מעט מתוסכלים או מיואשים שחושבים שהם הפסידו. במערכה הזו אין מנצח מוחלט. זה מאבק יומיומי, ולכן הייאוש הוא לא תוכנית עבודה". גם עו"ד מיכאל ספרד, מי שמוביל את המאבק המשפטי נגד מגרון וגבעת האולפנה, רחוק מייאוש. "אני אמרתי בכנס בניגוד לשאר הדוברים שלא לוותר על הציבור הישראלי. דיכאון הוא לא מתכון למאבק פוליטי". אבל גם הדוברים האופטימיים יותר ניסו להסביר בדרכים שונות מדוע הציבור הישראלי לא מתגייס למאבק נגד ההתנחלויות. חגית עפרן מיהרה להכריז כי היא לא מוותרת על הציבור הישראלי, ולדעתה מחנה השלום הצליח להחדיר את רעיון שתי המדינות בקונצנזוס הישראלי, אבל היא סבורה שהמתנחלים נתפסים כממשיכי הציונות והדבר גורם באופן אינסטינקטיבי להזדהוּת עמם. "אנחנו נאבקים במי שנתפסים על-ידי רבים בציבור כממשיכי הדרך של האבות המייסדים של הציונות. אנחנו נאבקים מול פסיכולוגיה של סכסוך שמחלקת את הציבור בישראל ל'אנחנו' ו'הם'. כשאנחנו מדברים על התנחלויות זה לא משנה כל כך אם הבנייה חוקית או לא חוקית, וזה לא משנה אם האינטרס הישראלי הוא לבנות שם או לא לבנות. העיקר הוא ש'אנחנו' לא בעד הפלשתינים. המאבק שלנו בהתנחלויות מציב אותנו פעמים רבות כנגד מה שנתפס בציבור כ'אנחנו' ומרחיק אותנו מהמיינסטרים". לדעת עפרן, גם ההתמקדות במאחזים גורמת להכשרה של ההתנחלויות הגדולות. "המיקוד במאחזים הביא לכך שבסופו של דבר במפת הדרכים התחייבה ממשלת ישראל לפנות את כל המאחזים שהוקמו אחרי מארס 2001, אבל מה עם כל השאר?" תוהה עפרן, "בינתיים בונים שכונות ענקיות בגבעת זאב והתנחלויות מתרחבות. אז כל עוד זה לא מאחז זה בסדר?" יהודית אופנהיימר מעיר-עמים סיפרה לקהל כי בציבור הישראלי יש אנשים שרואים בהתיישבות במעלה אדומים למשל קונסנזוס. "הבת שלי לומדת בבית ספר 'קשת' בירושלים, בית ספר דתי וחילוני ומתון מאוד פוליטית. לפני שנה ערך בית הספר שבת שבתון לשכבה והשבתון הזה התקיים בנופי פרת. לבית הספר מגיעה אוכלוסיה דעתנית מאוד ואין נושא שלא מתווכחים עליו ימים על ימים בדוא"ל. מיד קבוצה של הורים, ואני בתוכה, אמרנו: 'מה פתאום התנחלות?!' זימנו אותנו לדיון והמנהל שהרגיש לא נוח בכלל עם כל הסיפור אמר: 'אבל חשבתי שזה בקונצנזוס'. כלומר, ברור שלא היינו לוקחים את הילדים שלכם לאלון מורה, אבל חשבנו שאזור מעלה אדומים הוא קונצנזוס. העובדה שאזור מעלה אדומים הוא אחד מסלעי המחלוקת שעליהם יקום וייפול ההסדר המדיני לא הייתה באופק שלו. זה לא באופק של הציבור הישראלי בכלל". בשלב מסוים החלה אופנהיימר לדבר על התכונות הארגוניות המופלאות שיש למתנחלים, הנותנות להם יתרון על השמאל. "אלה לא רק עוד שלושה בתים פה, עוד שלושה בתים שם. למתנחלים יש תוכניות-על. הם עובדים עם תוכניות על. יש להם תוכנית מה הדבר הבא, יש שיטה, יש מנגנון ובסופו של דבר הם יודעים לאן הם רוצים להגיע ואיך להגיע לשם. כל קרוואן הוא חלק מתוכנית גדולה יותר". הקהל שוב הניד את ראשו בהסכמה מלאה. אגב, השיח בכנס השמאל הזכיר לא פעם שיח ימני לחלוטין. לא פעם נטען בכנס ש"התקשורת ימנית" ושהיא עובדת לטובת המתנחלים, והדברים שהשמאל צריך הם ייצור הסברה נכונה לישראלים והמון יחסי ציבור. נטען כי למתנחלים יש כסף מהממשלה ומטייקונים כמו מוסקוביץ', הם מאורגנים להפליא, וזרועות התמנון שלהם נמצאות בכל מקום. מעל הכול ריחפה השאלה מדוע השמאל לא מתאחד. אבל אולי הדבר הבולט ביותר בכנס היה העדר מנהיגות מחנה השמאל. יו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', מי שעומדת בראש המפלגה שמייצגת את השמאל הישראלי מאז ומעולם, העדיפה שלא להיראות יחד עם כל השמאלנים במקום אחד. "אין זה מקרה שיחימוביץ' לא נמצאת כאן", סנט צלי רשף, ממייסדי שלום עכשיו. אחד הזקנים שישב בכיסאות האחוריים אמר בחיוך מריר: "כנראה שהיא באמת רוצה לנצח בבחירות הבאות".