בתוכנית מערכונים אוסטרלית ששודרה לפני מספר שנים ב-HOT, נראו אסירים המהלכים בחצר הכלא ומתכננים בריחה באמצעות מנהרה. "הבעיה שלנו", מסביר אחד מהם, "היא שלא הצלחנו לקבל רשיון בנייה מהעירייה". חברו הטרי נדהם: "אתם מבקשים מהעירייה רישיון לחפור מנהרה? הרי היא תודיע להנהלת הכלא!" אך האסיר הוותיק מרגיע אותו: "מתי לאחרונה ראית רשויות ממשלתיות המדברות זו עם זו?"
מאחר שאנחנו עושים כל דבר יותר טוב מהגויים, אזי גם הבדיחה הזו מקבלת אצלנו פנים עוד יותר מוקצנים. לא סתם רשויות שאינן מדברות זו עם זו, אלא רשויות שצריכות לעבוד בשיתוף פעולה: הפרקליטות ושירות בתי הסוהר. הדבר עלה בהחלטה קצרה וכמעט טכנית של שופט בית משפט השלום בחיפה, יחיאל ליפשיץ, אשר העלה בעצמו את התמיהה הזו.
בינואר השנה הרשיע ליפשיץ את ארז ברעם בקבלת דבר במירמה ובמירמה בכרטיסי חיוב, וכעבור חודש גזר עליו 18 חודשי מאסר החל מיום מעצרו - 20.11.11. אלא ששירות בתי הסוהר התקשה להבין לכמה זמן נאסר ברעם, משום שהתברר שברוב תקופת מעצרו - למעשה היה ברעם אסיר. כיצד קרה הדבר? ברעם הפר את תנאי שחרורו ממאסרו הקודם, ב-14.9.11 הוחזר לכלא ועד 21.1.12 ריצה את 55 ימי המאסר שנותרו לו בגין המאסר הקודם. רק מאותו יום ועד לגזירת דינו, היה ברעם נתון במעצר בשל התיק שנדון בפני ליפשיץ. ובכן, ביקש השב"ס לדעת, כיצד יש לחשב את תקופת המאסר?
הפרקליטות השיבה, כי היא "סברה
בתום לב כי תקופת ההפקעה הסתיימה זה מכבר ומכאן שניתן לנכות את תקופת מעצרו, ואולם לא היה בכך משום כל כוונה כי יושת על הנאשם ענישה בחופף לתקופת הפקעת הרישיון". במילים אחרות: לא ידענו שברעם בעצם מרצה מאסר, וכעת אנו מבקשים שמאסרו הנוכחי יחושב מהיום בו סיים את המאסר הקודם - 21.1.12. הסניגורית, סיגל עפרוני, טענה: הפרקליטות יכולה לבוא בטענות רק אל עצמה, ומכל מקום - בית המשפט סיים את מלאכתו ואינו יכול לשנות כעת את תקופת המאסר.
ליפשיץ קיבל את עמדתה של עפרוני, ותחילה התייחס לכך שהשב"ס והפרקליטות לא ממש מתואמים: "עצם הגשת הבקשה באופן עצמאי על-ידי שב"ס אינה ברורה. המדינה היא אחת והיא אמורה לפעול באמצעות נציגיה, ובתיק דנן - באמצעות פרקליטות המחוז. לכן, באם שב"ס נתקל בקשיים לגבי פירושו ויישומו של גזר הדין, היה עליו לפנות לפרקליטות ועל האחרונה היה להגיש - במידה והדבר היה רלוונטי - בקשה מתאימה לבית המשפט. המצב שנוצר במסגרת בקשה זו רק מדגים את הצורך בפנייה באמצעות הגורם מוסמך אחד ויחיד, שהרי שב"ס הציע מספר שיטות לחישוב גזר הדין, בעוד שהמאשימה מחזיקה בדעה כי רק דרך אחת היא הנכונה".
לגופו של עניין, ממשיך ליפשיץ, אכן אין כעת בסמכותו לשנות את פרטי המאסר. אפשר לבקש תיקון של גזר דין רק אם נפלה בו טעות טכנית, ולא אם המדינה גילתה פתאום שלא ידעה מה מעמדו של עציר המוחזק בידיה. בבקשת השב"ס, אומר ליפשיץ, "אין מדובר בהבהרה, ואף לא בתיקון טעות, כי אם בניסוחו של גזר הדין מחדש. משכך, על רשויות שב"ס לפרש וליישם את גזר הדין לפי מיטב שיקול דעתם, ובמידה והנאשם סבור כי פירוש ויישום זה אינו נכון, הרי שפתוחה בפניו הדרך המינהלית לתקוף את ההחלטה".
