אני מאד אוהבת לבוא לסטודיו של יורם, כי שכונת התקווה היא שכונה מקסימה. תושביה הוותיקים אנשים עמלים וחלקם קשי יום, יושבים על כסאות במדרכה לעת ערב, או צופים בטלוויזיה, ולעולם אינם מטרידים. גם הכושים שגודשים לאחרונה את השכונה, אינם מטרידים ברובם. אולי מבטים חומדנים כלפי אשה, ותו לא. כנראה שמיצבור הפעילים בנושא ההטרדה מצויים יותר בדרום השכונה ודרומה בת"א. כיף לעבור בחנויות השוק, לקנות מעדנים בחצי המחיר שאנו משלמים בחנויות שבצפון העיר, לראות אנשים בשר ודם הממהרים הביתה להביא מזון לטפם. נחמד, מלא אוירה.
על-רקע המקום האוריינטלי הזה, משתלב הסטודיו בעבודת קהילה של הדרכת ילדים ונוער, ומעלה הצגות איכות ברמה מקצועית ביותר. השנה נהנינו מכל הצגה במיוחד. כנראה רמת הסטודנטים הפעם משובחת ומשתבחת מדי שנה.
אמיל זולא מוכר לכולם ממאמרו "אני מאשים", שיצא כנגד מכפישיו של הקצין הצרפתי-יהודי אלפרד דרייפוס, שגרמו להאשמתו בריגול, הוקעתו, והרחקתו מהצבא למאסר. מאמרו זה הוא הסיבה להתעוררותו של תיאודור הרצל החילוני, והפיכתו לאחד מאבות הציונות, מה שגרם לו לכתוב את ספרו "מדינת היהודים", ומה שילד את רעיון המדינה הציונית ובהמשך, זה התממש.
בשנות נעורי גדלתי בעיקר על ספרות צרפתית, מתורגמת כמובן, וזולא היה מחביבי. את ספרו "תרז רקן" תרגמה כעת עינת ברנובסקי, דרמטורגית הסטודיו, ועיבדה וביימה איה קפלן, שהעבירה את הסיפור ל-1910. יתכן והמשימה לעבד רומן ספרותי למחזה כבדה עליה, בנוסף לבימוי. בכל אופן, השחקנים ריתקו את הקהל באיכות משחקם, שהתבסס גם על שפת גוף פנומנלית ויחודית, אותה עיצב עבורם עמית זמיר, בוגר הסטודיו בעבר. אבל חרף זאת, העוקץ שבהצגה הפעם, המכשול היחיד שבה, היה אריכות החלק הראשון, שכלל חזרות מרובות מדי על אותם משפטים, מה שגגרם לקהל להתייגע.
הסיפור של זולא מתמקד באהבה ללא גבול, עד טירוף, של אשה צעירה לידידה מנוער, בעוד היא נישאה בגלל כורח המציאות לבן דודה החולני. תרז (נתלי ברמן, שאין די מילים להכביר על כשרונה, עדינותה, ויכולותיה הדרמטיות) גדלה אצל דודתה (הילה שלו, שמעוררת התפעלות במשחקה כזקנה, בעוד היא כה צעירה, תוססת וחמודה). הדודה השיאה את תרז יקירתה, לבנה יחידה קאמי (נתנאל אזולאי רב ההבעות, בעל המבט החודר), כדי שתדאג לה ולבנה גם יחד. בבעלות הזקנה חנות באותו הבית, שמאפשרת להם הכנסה טובה. לחיי הזוג הצעיר צמוד לוראן - צייר צעיר ומובטל, חבר נעוריו של קאמי (אלכס קרול המרשים, החושני ושופע ההורמונים), שמאוהב עד מוות בתרז. שניהם מעמידים פנים כאילו אין חיבה ביניהם, ונפגשים בפגישות חטופות ולא מספקות את עוצמת התאווה הבוערת בהם. המשחק הכפול שלהם בהעמדת הפנים כלפי האחרים, לעומת התיחדותם בפרטיות - ממחיש את הצביעות החברתית אז, ואת יכולות המשחק המגוונות של שניהם. דבר המודגש במיוחד בשפת הגוף של קרול ובהבעות פניה של ברמן.
הם מתכננים להיפטר מהבעל החולני כדי שיוכלו לממש את תשוקתם-אהבתם. וכאן, בחלק השני של ההצגה, מסתתר המסר. אהבה המבוססת על קטל והרג - אין לה סיכוי להביא את השלווה, הרוגע והתענוג שעליהם חולם הזוג. בעוד בחלק הראשון מדגים אלכס קרול האנרגטי ושופע היצריות, את כל תשוקתו הנלהבת, ונטלי ברמן גם היא בוערת בתשוקתה, הרי ברגע בו הוציאו את קאמי-נתנאל אזולאי ממעגל החיים - הם כמו נכנסו לחיים של גהינום. רוחו של המת רודפת את תרז עד שהיא מתנכרת ומתנזרת מבעלה החדש. כאילו הכל מת ביניהם אחרי הרצח. בליל החתונה שלהם, אליה דחפו אותם ידידיהם הטובים, היא אפילו דוחה את הקץ של ההתיחדות עמו.
האשמה הרובצת עליהם הורסת הכל. האהבה הופכת לבלתי אפשרית, ורק התאבדותם המשותפת שמה קץ ליסורי הנפש הבלתי נסבלים. כל זה נשמע ונראה מוגזם אולי בימינו, אך גם כיום קורים מקרים מקפיאי דם כאלה, המתרחשים עדיין כאן ושם. יכולתו של זולא לתאר עד כמה גדולה עוצמת האהבה והתשוקה, מוצגת בצורה מושלמה ע"י נתלי ברמן ואלכס קרול. כך גם הידידים הטובים לטקס התה ולמשחקי החברה- מישו (אביב קושניר), סוזאן המתוקה (שיר קליפר המכמירה) וגריבט - שהם שיינר - הנראה כה מבוגר, ומצליח להרגיע את הרוחות ולפשר בזכות בשלותו, הוא צעיר השונה כ"כ במראהו במציאות. שלושתם מצוינים בתפקידם. ושאפו לאיפור ולתסרוקות שעושים יפה את העבודה..
בהצגה זו מזכים אותנו השחקנים - כולם כאחד, באיכות מקצועית בשלה, לעומת אורכה של ההצגה, שמחזיר אותנו למאה התשע עשרה ואולי עוד קודם לכן, ע"י משך הזמן שלה. קלאסי - אין פירושו ארוך ומתיש. קלאסי - יכול להיות גם קצבי ומרתק, כמו "נורה" בתיאטרון באר שבע. אבל השחקנים הנפלאים, התפאורה והתלבושות של יהודית אהרון, המוזיקה הקסומה שעיצב טל בלכרוביץ', והכי-הכי - התנועה שעיצב עמית זמיר, הם משהו שראוי לא להחמיצו.
