היה חשוב לנו להעביר לקוראים חוויה אישית, לתת להם לחוש מה שחשנו כאשר היינו ילדים, לתת להם לפסוע לתוך השבילים שלנו, לתוך משעוֹלי היצירות שלנו, ואלה הדברים שהיו בפינו לומר להם: "יש בחיפה ובבַת ים צומת שבו מצטלבים שני הרחובות - הרצל ובלפור. אנו מציעים לאשקלונים חוויה דומה, למרות שאין בעירם הצטלבות כזאת. הנה אנחנו כאן, כך באנו ואמרנו, גם באשקלון יש אפשרות הערב לזכות בחוויה הזו: הרצל פינת בלפור. הגענו להטעים אתכם בשירים מספרינו האחרונים, ולאורך האירוע נהיה תמיד בצומֶת הרצל פינת בלפור...".... את האירוע ליווה נציג חברת ההפקה "מרכז הספר" רן ברנר. המלצרית באירוע הייתה קרן רפאלי, שהיא גם צלמת אירועים. מרכז הספר שיווק את אירועי "קוראים בקפה" באמצעות "גלאי תקשורת", ואף הופקו סרטים קצרים על היוצרים, והם יועלו לאינטרנט. נביא כאן קטעים מן האירוע: בלפור חקק קורא את שירו: "שמש" (מתוך משורר של חצות,2010) כְּשֶׁעָבְרָה אִמִּי בָּרְחוֹבוֹת עֲטוּפָה אוֹר פָּנוּ אֵלֶיהָ הָעֵצִים וְעַנְפֵיהֶם לְעֶבְרָהּ עֵינֶיהָ הֵפִיקוּ חֹם לְכָל הָעוֹלָם סָבִיב וְהָעֲשָׂבִים תַּחַת רַגְלֶיהָ אָמְרוּ שִׁירָה. וּבִשְׁעוֹת הַבֹּקֶר הַמֻּקְדָּמוֹת רְאִיתִיהָ תּוֹלָה הַכְּבִיסָה מִן הַחַלּוֹן. עוֹד הָיִיתִי עָטוּף בַּחֲלוֹמוֹת וְהָיִיתִי שׁוֹמֵעַ קוֹלָהּ רוֹטֵט. "הַשֶּׁמֶשׁ, בְּנִי תָּמִיד נִמְצֵאת בַּצַּד שֶׁלָּנוּ". וּמֵאָז הַשֶּׁמֶשׁ אִתִּי בְּכָל עֵת. הרצל חקק קורא את שיר מתוך "מחזור זהרי חמה" (מתוך "אהבה היא מולדת", ספר שיריי, 1998):

מחזור חיי, תיקון לנשמה

הַמַּיִם זוֹרְמִים לִקְרָאתִי, הַמַּיִם מְאִירִים. בָּאִים מִן הַשֶּׁמֶש. קַרְנַיִם. קַרְנַיִם. קֶשֶׁת צְבָעִים נִשְׁבָּרִים. בָּאתִי, אָבִי, לְהִתְפַּלֵּל עַל חַיַּי. יַחַד הָלַכְנוּ בַּבְּקָרִים בִּרְחוֹב יָפוֹ שֶׁהָיָה שְׁמָמָה. זָרַמְנוּ כְּחוֹלְמִים אֶל מַחְזוֹר זָהֳרֵי חַמָּה. כך פותח השיר שמתאר את חווית התפילה באותה ילדות קסומה, הנוסח המלא של השיר: [קישור]

הרצל: נולדנו ב-1948 ימים ספורים לפני הכרזת העצמאות. לפעמים נדמה כשבוחנים את החשבון של זהותנו, שתעודת הלידה שלנו היא תעודת הזהות. השמות: הרצל ובלפור, שמות מאוד מחייבים. השנה: שנת הולדת המדינה, ממש אירוע היסטורי. בלפור: בצעירותנו היינו חתני תנ"ך עולמיים לנוער (1965) וזה כבר מעניק מימד ברור של זיקה למקרא ולמקורות היהודיים. מלבד ספרי שירה, כתבנו במשותף ספרי ילדים, לקסיקון לשון, מחקר ספרותי על ברדיצ'בסקי, ועוד ספרים. כתיבתנו מחוברת לארון הספרים היהודי. בכל הופעה של יוצר מול קהל, השאלה המסקרנת היא: מנין נחל היוצר את שירתו? נקרא שירים העונים על שאלה זו. חשוב לראות את המסלול מן המבע האישי, מן המכתב האישי שמתאר רגשות, לחיבור הראשון, להבעת הרגשות. הרצל חקק קורא את שירו "תעודה נשכחת" המתאר את הילדות כתחנת הכוח של מראות הילדות. [קישור] בלפור חקק קורא את השיר "צפונות", שנכתב בעקבות חווית ילדות: בלפור חקק: בילדותי נלקחתי למקובל חכם שאול פתיא, שהאכיל אותי קמעות גלולים כמגילות, כדי לרפא אותי, מכך שהייתי קם בשנתי וצועק בלילות. לימים למדתי, שיחזקאל הנביא בלע מגילה והיה לנביא, ואילו אני בלעתי קמעות והפכתי למשורר. כך נכתב השיר שלי "צפונות" ( מופיע בספרי "ואז בקץ היוחסין", 1987).

יש בשירתנו מחזורים רבים של שירי משפחה. לאבות ולאימהות של המשפחה - יש חותם ברור על העולם השירי שלנו - מה פשר הקשר למשפחה? - כיצד מצטרפים שירים אלה למכלול שירתנו? הרצל: בשלב מסוים בחיינו, חלה תפנית בכתיבתנו. השירה שלנו נכנסה לאופק רחב יותר, לרשות הרבים. יש שלב, שבו אתה רוצה ומבקש להיות בתוך השיירה, בתוך הקהילה , בתוך העם. אתה כותב כשאתה חי בתוך הזמן בתוך ההיסטוריה. מתברר, שדווקא שיר משפחתי, שהוא כה אישי בעיניך מבטא עבור אחרים גם את החוויה המשפחתית שלהם. כך למשל השיר שלי "ואין לי פותר" המבטא חוויה של דור שלם. דווקא, מי שנוגע בלוקאלי, יש לדברים שהוא כותב משמעות אוניברסלית. בלפור: כשאתה כותב את אופק היחיד, לא פעם אתה מבטא את אופק הרבים. ההתחברות שלנו לחוויה המשפחתית היא בעקבות ההתוודעות לסיפור הפרעות של יהדות עירק בתש"א 1941. התחברנו לחוויה המשפחתית כחלק מהניסיון לעשות את חשבון הזהות שלנו. כולנו מכירים את הצירוף "אליק נולד מן הים" מתוך הספר "במו ידיו" של משה שמיר. אני כותב את שירי המשפחה, כי לא נולדתי מן הים. אני מחפש את זהותי, כמי שנולד מן הרחם. החזרה לעבר המשפחתי היא חזרה אל הרחם, זו התחברות אל מחזור הדם הקולקטיבי של המשפחה, של הקהילה , של העם. בלפור חקק קורא את השיר "גלות".[קישור] הרצל חקק קורא את השיר "ואין לי פותר". גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא בֵּית סֵפֶר לֹא אִירָא עִמִּי כֻּתֹּנֶת שֶׁרָקְמָה לִי אִמִּי בְּזִמְרָתָהּ כֻּתֹּנֶת בִּצְבָעִים חַיִּים, כֻּתֹּנֶת שֶׁל שִׁירָה כך פותח השיר שלי, שבו הכותונת מסמלת את התרבות הצבעונית של הבית, הנוסח המלא של השיר:[קישור] בשני השירים מופיע מוטיב 'כותונת הפסים'. בשירים מדובר במוטיב המבטא סמל. אך למעשה כתונת הפסים היא ממשית, היא ארצית. הצגנו למשתתפים באירוע את כתנות הפסים שנתפרו עם לידתנו על-ידי אמנו סעידה וסבתנו תופחה (האם של סעידה). סיפרנו על החוויה של נפילת דור האבות עם העלייה ארצה, כפי שהעלינו זאת במאמרנו "כתונת הפסים שנשחתה". [קישור]

בשבועות תש"א (1941) נעשה פוגרום בקהילה היהודית בבגדד, נרצחו מאות יהודים, בכללם שני האחים הבכורים של אמנו סעידה נורי ואברהם הי"ד. השבר המשפחתי גרם לשבר באמונה, וכדי להכניס שמחה במשפחה השיאו את אמנו, כדי ליצור המשכיות מתוך השֵׁבר. הולדתם של תאומים (כלומר: הולדנו) יצרה תחושה של פיצוי: שניים תמורת שניים. סיפרנו על האסון, שפקד את היהודים בעקבות הפרעות (הפארהוד, בלשון יהודי בבל), ועל התהליך שהואץ והוביל לעזיבת היהודים, כפי שפרסמנו במאמרנו "הנאכבה שלנו". [קישור] בלפור חקק קורא את השיר: משא בבל (מתוך: ואז בקץ היוחסין, 1987) שָׂא אֶת הַמַּשָּׂא, הוּא אוֹמֵר. שָׂא אֶת הַמַּשָּׂא הַזֶּה מַשָּׂא בָּבֶל. וְיִהְיֶה הַמַּשָּׂא הַזֶּה, הוּא נוֹהֵר מַשָּׂא דָּמִים עַל הַנְּהָרוֹת מַשָּׂא עַל הַדָּם בַּנְּהָרוֹת. סַבָּא פּוֹכֵר יָדָיו וּנְשִׁימָתוֹ קָשָׁה. בְּחַג שָׁבוּעוֹת, הוּא בּוֹעֵר בְּחַג שָׁבוּעוֹת מַתָּן תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה בִּשְׁנַת תִשָּׂ"א הָיָה הַמַּשָּׂא. זו הפתיחה למשא הכבד, לסימנים הקשים לאסון, לשבר הכללי בעקבות השְׁכוֹל –והנוסח המלא נמצא בקישורית הבאה: [קישור] הסיום הוא צו ושליחות: כְּתֹב בְּנִי, אוֹמֵר סַבָּא כְּתֹב זֶה הַשִּׁיר. כְּתֹב כִּי כָּבָה גַּם רַבִּי מֵאִיר. כִּי נִתַּז הַיַּיִן אָז לוֹהֵט בְּעוֹרְקֵי הַגָּבִיעַ כִּי כִּסָּה הַיַּיִן חֲשֵׁכָה כָּל הָרָקִיעַ. וַיֶחֱשַךְ הַיּוֹם עָלֵינוּ וַיֶחֱשַךְ טֶרֶם עֵת וַיֶחֱשַךְ הַיּוֹם כְּעֵינֵי הַמֵּת. הרצל חקק קורא את "אמי מרתיחה סוכר בשקדים" (מתוך: תעודה נשכחת, 1987) רֵיחַ נָעִים שֶׁל מֵי וְרָדִים. מַזָּלִי שֶׁאֲנִי מְחַכֶּה לְזִכְרוֹנוֹתַי בַּנֹּעַם הַיָּחִיד בָּעוֹלָם הַתּוֹאֵם אוֹתָם. הִנֵּה הַשְּׁקֵדִים הַכְּתוּשִׁים נִמְהָלִים בְּמֵי סֻכָּר רוֹתְחִים. אִמִּי מְכִינָה לוּזִינָא לְבָנָה לַהֻלֶּדֶת הַיְּלָדִים. שְׁנֵי תְּאוֹמִים אַחִים. הנוסח המלא של השיר, סיפורה של אמי שמביטה בתאומים שלה ונזכרת באחים שלה: [קישור] קראנו שירים המבטאים את העלייה ארצה: בלפור חקק קרא את השיר: עולם שבור (מתוך משורר של חצות, 2010) [קישור] הרצל חקק קרא את השיר "הא ארעא עניא": [קישור] קראנו שירים גם על הקשר לעברית, על הקשר לירושלים וגם למציאות הישראלית. סיימנו בשירי קפה. אם אכן הוגדר האירוע, שאנו באים לקרוא בקפה, שתינו קפה מהביל עם קצף, בצד עוגת תפוחים חמה. וזו הייתה תפאורה לקרוא 'שירי קפה'. בלפור חקק קרא שיר קפה, שהוא גם שיר מחאה: "חלום סתווי בבית קפה": הוּא מְדַבֵּר אִתָּהּ עַל הַחֲדָשׁוֹת וְעַל הַצְּמִיחָה הוּא מִתְקַשֶּׁה לְדַבֵּר עַל עַצְמוֹ בְּבֵית קָפֶה כְּשֶׁקָשֶׁה לוֹ לְשַׁלֵּם עֲבוּרָהּ אֶת הָאֲרוּחָה. הוּא גָּר בִּשְׁכוּנַת עֹנִי שְׁכוּנַת פּוֹעֲלִים הוּא מִתְפַּרְנֵס מֵעֲבוֹדוֹת זְמַנִּיּוֹת בְּאֵזוֹר מְצוּקָה שֶׁרַבִּים מִיּוֹשְׁבָיו מֻבְטָלִים. הוּא רוֹאֶה נָשִׁים בְּמַחֲרוֹזוֹת זָהָב וְהוּא מַרְגִּישׁ תָּמִיד סְתָו. יֵשׁ לוֹ חֲלוֹם חוֹזֵר עַל עַצְמוֹ בְּבֵית קָפֶה: גַּרְגְּרֵי הַקָּפֶה נִטְחָנִים עַכְשָׁו לְמַטְבְּעוֹת זָהָב וְהֵם מְצִיפִים אֶת בֵּיתוֹ בָּאוֹר הַיָּפֶה. הוּא אוֹמֵר לָהּ: אַתְּ כִּלְבָבִי אַךְ הַכֹּל סְבִיבוֹ סְתָוִי. כְּשֶׁהוּא מַבִּיט בְּעֵינֶיהָ הָאוֹר בְּעֵינָיו נוֹצֵץ אַרְנַק רִגְשׁוֹתָיו מִתְפּוֹצֵץ מִגַּעְגּוּעִים, הָרֻכְסָן חוֹרֵק. כְּעוֹבֵד זְמַנִּי הוּא לְעַצְמוֹ שׁוֹרֵק. הוּא חוֹזֵר עַל עַצְמוֹ שֶׁבְּצֵאתוֹ מִכָּאן, יִהְיֶה לוֹ אַרְנָק רֵיק. יֵשׁ לוֹ חֲלוֹם חוֹזֵר בַּסְּתָו חוֹזֵר עַל עַצְמוֹ שׁוּב וָשׁוּב: הִיא תֹּאהַב אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁהוּא וְהַשְּׁאָר לא חָשׁוּב. הרצל חקק קורא שיר המוקדש לבית קפה בשכונת נוה צדק, מתוך מחזור השירים "ציפור הנפש, קסם התקומה" בספרו 'אנא בכוח, אנא בשיר' – ובית הקפה הופך למקום סמלי ביותר:

אספרסו קצר

בְּבֵית הַקָּפֶה הֶחָדָשׁ הַכֹּל מוּבָן. מְצִיאוּת חַד מְמַדִּית. שָׁחוֹר לָבָן הרצל: כך נפתח השיר, והמלים מנסות לעמת את ההווה עם ההיסטוריה, עם הקשר הרב - מפלסי של הזמן, של יצירת הדורות. יש בשיר מסע אל התולדות, מסע שהוא דו-שיח להבנת נפש החֶברה, ובאחד מפרקי השיר יש תחושה, שמשהו משתנֶה: אָרוֹמָה וְנִיחוֹחוֹת. רֵיחַ שֶׁל סוֹדוֹת. מַשֶּׁהוּ מִירוּשָׁלַיִם לְכָאן עָבַר. מלים לסיום: התסריט שלנו לקוראים הכיל טעימות משירים שונים, דגימות מפרקים שונים מספרי שירה לאורך זמן, ומתברר, שניחוחות של ילדות ושל קפה אכן נספגים, הכול נשאר, הכול הופך להיות מצע להתחברות לקהל. קוראים בקפה, מתחברים למלים, זה הכוח של המבע האנושי, של הכתיבה, של הקריאה. חווית הקריאה מעניקה תחושה של פֶּסק זמן, רגעים של מֵעבֵר למציאות, הזדמנות לחוויה עשירה של חלקי פאזל המצטרפים זה לזה, מפגש עם עולם אחר.