מתוך פרוטוקול שיחות הקיבוץ, עין החורש אצל חדרה, בשנת 1931. שיקה גרבר:
בבירור (זה) אני בא על דבר עמדתי ומצבי בקיבוץ. אחרי הבחירות לקונגרס (הקונגרס הציוני השבע-עשרה שנערך בבזל 1931) ברור היה לי, כי אינני נשאר בקיבוץ הארצי. ועל זה הודעתי (למזכיר). באם קודם חשבתי שאולי אפשר להישאר בקיבוץ הארצי, כי יש עוד אנשים כמוני (הסבורים כמוני), אינני חושב כך עכשיו. באם באים ודורשים הוצאת איש המערער אחרי היסודות (של קיום הקיבוץ) - זה מובן. התבטאו כאן חברים, כי מי שלא מסכים עם דעת הרוב בנוגע לעניינים מעשיים, כגון משמרות העבודה וכו', (משמרות המחאה נגד עבודה ערבית, שהיו גם משמרות מחאה להעלאת השכר, ואורגנו ע'י מועצות הפועלים) ולא נכנע להחלטת הרוב - צריך לצאת מהקיבוץ. בשבילי עומדת השאלה, האם השקפתי, האם עם השקפתי אני אפשר להסכים לכך.
אינני נמנה בין האנשים (החברים) המפריעים בקיבוץ. ועוד ידוע לי, כי יש עוד אנשים (חברים) אשר מסכימים אתי, ונמצאים באותו המצב. ולכן זו לא שאלה סובייקטיבית רק שלי. אומנם אני (כרגע) עוד לא נמצא בגוף פוליטי איזה שהוא, אולם ברבות הימים זה יכול לקרות.
באם מדברים על ציונות, הרי לא מדברים האנשים (החברים) על הכרה בה, כי אם על אמונה בכך (בציונות או בהגשמת הציונות). אני אין לי אמונה (בדרך ההגשמה הזו) , אין לי הכרה (בהכרחיותה) , וגם לא רצון לזה (לנשל ערבים). אני באתי כעת (לדבר כאן בשיחה), אם כן, מתוך זה שהיו אנשים אשר חשבו שאני חותר תחתי (תחת) קיום הקיבוץ, לברר אתי את הדבר, ולשמוע את הדעות (השונות).
שיחת הקיבוץ מיום 11 ביולי 1931. על הנושא: שאלת "המשמרות". (משמרות המחאה נגד עבודה ערבית בחדרה ובעד עבודה עברית).
שיקה גרבר:
בשבוע שעבר הייתי נוכח בסידור המשמרות, והיה שם איש (חבר) שהתנגד בכל התוקף (להתייצב במשמרת). ואפילו אמר שהוא נכון לעזוב את הקיבוץ, באם יכריחו אותו לצאת (למשמרת המחאה) בעל כרחו.
אני תופס את השאלה מבחינה פרינציפיונית. פרקטית וארגונית. אם אני משווה את המשמרות שלנו למשמרות (המחאה של השמאל) הנהוגות בחו"ל, אני רואה הבדלים. שם (המחאה) במשמרת היא נגד מפירי שביתה, או נגד פועלים בלתי מאורגנים. או נגד פועלים שמורידים את שכר-העבודה. נוהגים גם להוריד (למשמרת) פועלים שבאים ממקומות אחרים ומורידים את שכר העבודה. אצלנו בארץ מורידים את הפועל הזול הבלתי מאורגן. ואנו מבדילים בין הסוגים לפי הגזעים. (כלומר בין יהודים לערבים).
אין לנו רשות להוריד ( מהעבודה) את הפועל הזול, כאשר איננו עושים כלל לארגונו. גם את הפועלים התימנים אין אנחנו מורידים, למרות שאינם מאורגנים.
אם יש חוסר-עבודה במקום (אחד) ובאים פועלים ממקום אחר, אנחנו (לא) מאפשרים (להם) איתם. זה היה צודק, לו זה היה נהוג גם לגבי פועלים עבריים כמו גם לגבי ערבים.
אני מתנגד להורדת פועלים למען להכניס פועלים אחרים. משום זה הסכמתי למלחמה ב'פרדס ווהל'. עלינו להלחם נגד כל הכנסת פועלים ממקום אחר. צריכה להיות פעולה משותפת של פועלים מקצועיים יחד עם מחוסרי-העבודה, כמו שדורשים זאת הסוציאליסטים והקומוניסטים בחו"ל. אם 'הפועל הקבוע' כאן אינו מפסיק את המכונה ואת עבודתו, הרי משמרת (מחאה) בלבד של מחוסרי-העבודה לא תועיל. המשמרות לא יועילו כאן כלל וכלל. הארגון של המשמרת הוא לקוי בהחלט. כשעובדים המוני פועלים מחוץ למקום ובאים רק בשעה שכבר אין עבודה בפרדס. מארגנים (משמרות מחאה) בשעה מאוחרת מבלי להיוודע קודם מהו המצב בפרדס פלוני אלמוני.
ובכן מסקנותיי: אם יש אנשים המתנגדים ל(התייצב ב) משמרות צריך להתחשב בזה. אומנם מצבנו קשה, אם לא נשלח חברים למשמרות יאמרו עלינו שאין אצלנו מחוסרי-עבודה. אבל בכל זאת - מוכרחים להתחשב ב(סירובם) של המתנגדים למשמרות. צריך אולי למסור ללשכה (העבודה), כי יש אנשים (חברים) שאינם יכולים, מטעמים פרינציפיוניים ללכת למשמרות. יש להיזהר גם מלשלוח את הטוריסטים (תוריסטים, חברים שהגיעו ארצה ושהו בה על אשרת תיירים), פן יפלו בפח (יסתבכו עם המשטרה הבריטית) ויצטרכו לעזוב את הארץ.
אני נגד השאלה (המשמרות) הזו, לא מבחינה ציונית אלא מבחינה מעמדית. באנו ארצה לא על סמך זה שניכנס במקום הפועל הערבי. ואינני נכנס כלל לשאלת ההגירה והעלייה בכלל. לא חשוב לי האם משלמים לערבי או לא, אם אין לו האפשרות להישאר במקום. וגם לא להיות פועל שכיר - הרי זה נישול בלתי מוצדק.
שיקה גרבר, 1905 - 1988 חניך "השומר הצעיר" בביאליסטוק, עלה לראשונה ארצה בשנת 1929. הצטרף לקיבוץ עין החורש (חדרה), שם חי אחיו, שמעון גרבר. אח נוסף שלו, גרישקה גרבר, היה ממייסדי קיבוץ כפר מנחם. היחסים הקשים והאלימים בין יהודים לערבים, על-רקע "כיבוש העבודה", שמצא בבואו ארצה, גרמו לו לנטות אל המפלגה הקומוניסטית, פק"פ, שהייתה שנואת נפשו של רוב הציבור היהודי בארץ. אך בתו עדה גרבר מעידה על-פי דבריו, שמעולם לא היה חבר בפק"פ.
שיקה לא הסתיר את דעותיו השמאלניות מהחברים, ודרש שייערך דיון והצבעה בעניין המשך חברותו בקיבוץ. הוא נפגע עד עמקי נשמתו, כשנודע לו שבקיבוץ נהגו לפתוח את מכתביו בחשד שהם מסרים קומוניסטיים מוסווים. 88 חברים תמכו בו והצביעו בעד המשך חברותו. 8 התנגדו נמרצות. שיקה עצמו הודיע על עזיבה, כי כאב מאד את הצבעת המיעוט נגדו. תחילה היה פועל בניין בחדרה. בשנת 1934 עבר לתל אביב והשתלם במקצוע הבנייה, בביה"ס הפוליטכני ערב לפועלים, ע"ש הרץ.
בשנת 1936 התנדב לבריגדות הבינלאומיות, לסייע לממשלה הרפובליקאית החוקית בספרד, נגד גייסות פרנקו שמרדו בה. למזלו חלה קשה ואושפז ופונה לבית חולים ומחנות פליטים מעבר לפירנאיים, בצרפת. ממשלתו הסוציאליסטית של היהודי ליאון בלום דגלה אומנם במדיניות ה"אי התערבות" במלחמת האזרחים הספרדית, אך הגישה סיוע
הומניטרי נרחב לפליטי הרפובליקה וללוחמיה. משקלו ירד ל-49 ק"ג בלבד. לאחר שהחלים המשיך בנסיעתו מצרפת לשוויץ ולאוסטריה, וטייל גם בצ'כיה ובגרמניה.
בבית הוריו בביאליסטוק הבריא ממחלתו, עלה במשקל ונפרד מהוריו ומשפחתו. הוא היה נחוש לעלות לארץ ישראל בשנית, אך הפעם דרך רומניה. בשנת 1938 שב ארצה. תשע שנים חלפו בין עלייתו הראשונה לשנייה. שיקה גרבר טען ששני חברים, אנשי מפא"י ידועים, הם שהצילוהו. יהודה גוטהלף, ממייסדי עין החורש, לימים עיתונאי ועורך "דבר", שדאג לשלוח לו לספרד את העיתון... ופנחס ספיר, פיניה קוזלובסקי בשמו המקורי, שזכר אותו לטובה ולחסד מביאליסטוק, ודאג לסדרו בעבודה בחברת המים "מקורות" שבה עבד כל חייו.
