ההצגה על-פי המחזה של מנואל פויג, שכבר עלתה בארץ כמה פעמים, והייתה הצלחה קולנועית כסרט, הופקה הפעם כפרויקט בימוי לתואר שני של עידן עמית, במסגרת אוניברסיטת תל אביב. את הצלחת הבימוי יש לתלות בכמה גורמים. מלבד הבימוי הכה מקצועי, הדרמטי והריאליסטי להדהים, הגורם הראשון במעלה הוא הליהוק, בו עזר ויעץ גרי בילו ז"ל. ההצגה מוקדשת לזכרו של מנהלו ומייסדו של תיאטרון באר שבע ומנהלו האגדי של ביה"ס לאמנויות הבמה "בית צבי" - שכל שלושת השחקנים הם בוגריו משנים שונות. טל דנינו כמולינה, ההומו הרגיש, המקסים ששפת גופו אומרת המון (שמרגע סיימו את לימודיו ב-2010, נחטף ל”בית לסין” ועוד תיאטרונים); מעניין עד כמה צעיף ושרשרת חרוזים עושים את דמות השחקן (בעזרת שימוש בצלילים הגבוהים של קולו ובתנועותיו הרגישות) - לטרנסווסטיט אמיתי. כשאחרי הקידות על הבמה בתום מחיאות הכפיים הסוערות הוא מפטיר: וכעת - חזרה לסטרייטיות... אבי עדוי, שחקן דרמטי מעולה (שאי-אפשר לשכוח אותו כקולונל ג'ספ הקשוח ב"בחורים טובים" בתיאטרון בית צבי) - כאן, קשוח גם כן, כ-ולנטין, חבר בקבוצה מחתרתית בארגנטינה, המושלך לכלא על-מנת לסחוט ממנו שמות של חברים נוספים בקבוצה; ומוטי סויסה המהוקצע, (שחקן סרטים ומחזות) ששפת גופו המובנית, אף היא מדברת גם ללא מילים, כסוהר הדוחק במולינה, תוך שימוש באמצעי סחיטה, להוציא מפי המהפכן הפוליטי שמות של חבריו. רשת של רגשות סיפור הסצנות מהסרט, שמולינה מתאר לולנטין בתא הכלא בקסם בלתי רגיל, לאט-לאט מתחילות לגרום לטיפוס הקשוח להתרכך, גם בגלל מצבים שונים ולא קלים ששניהם נקלעים אליהם בכלא, וכשמולינה סועד את ולנטין במצוקתו, עד כי הוא מתחיל לתת אמון במולינה. מולינה, מצידו, הקשור בעבותות אהבה לאמו החולה, מוכן לעשות הכל כדי להשתחרר, כפי שהסוהר הבטיח לו. הוא אף עושה יד אחת עם הסוהר בתכנון מבצע שלא נעים לחזור עליו במילים, ושמבוצע בריאליזם נוקב. פעולה, שבמקום שתקל עליו להוציא חומר מפי ולנטין, גורמת לו להיקשר אליו רגשית יותר ויותר. הרשת שהוא טווה סביב ולנטין - הוא עצמו נופל בה. והנשיקה שהוא מנשק אותו לפני פרידתם, מזכירה את נשיקת יהודה איש קריות את ישו, בטרם הסגיר אותו לרומאים. וזו נקודה שהמחזאי מדגיש במחזה: האהבה וההיזקקות לה - בעצם גורמות לאדם לאיבוד בטחונו האישי. כשמולינה מבטיח להעביר פרטים לסוהר לאחר שחרורו, ולא מקיים, אלא ממלא את בקשתו של ולנטין - הוא חותם בזה את גזר דינו. ההצגה זורמת בקצב, השחקנים פשוט נפלאים, הבימוי של עידן עמית כנ"ל, העיבוד והדרמטורגיה של אינה איזנברג, עיצוב התאורה של יניר ליברמן, המוזיקה של אפי שושני הוותיק והתפאורה והתלבושות של מריאלה פיבניקה - גם הם: כולם מוקפדים וסופר-מקצועיים. נאחל להפקה לעבור לתיאטרון מקצועי, כדי שכל הקהל יוכל לחוות את החוויה המזוככת הזו. ניצחון מזהיר לבימאי הצעיר ולצוות המדהים, המסמנים עתיד פורח לתיאטרון הישראלי.