כחובב מושבע של מסעדות נאלצתי לא אחת לשים את נפשי בכפי ולספוג ים של אכזבות. עם יד על הלב ולמען הגילוי הנאות עלי להתוודות שפעמים לא מעטות גם נתפסתי תוך כך בקלקלתי ונכוויתי, אם בשל קולינריה גרועה, אם בעטיו של שרות צולע, ואם מחמת היגיינה קלוקלת - על אחת כמה וכמה בימים טרופים שכאלה, כאשר בארץ שולטת פאניקה מוצדקת על סודנים חולים שמועסקים במטבח.
ולמרות הכל, למרבה המזל, מצויות עדיין בארץ מסעדות שאין בהן מתום. אחת שכזו היא בעיני "קפה נואר" הוותיקה, הממוקמת ברחוב אחד העם 43 בתל אביב. אילו נתבקשתי לבחור במסעדה האהובה עלי מכולן, הייתי בוחר בה, ללא שמץ של היסוס, באשר היא מצטיינת בכל הקטגוריות המוזכרות דלעיל.
יתר על כן: העובדות מוכיחות שדווקא עם פרופיל נמוך וצנוע הצליחה "קפה נואר" להתחבב על קהל-מעריצים גדול ומגוון. עובדה שבמשך כל ימות השבוע היא מלאה עד אפס מקום, ובחלוף השנים הרבות, מאז שהגיחה לאוויר העולם, לא נס עדיין ליחה.
לעילא ולעילא היינו בשניים והתיאבון שלנו נפתח בפיתה דרוזית מגולגלת, ממולאת בבשר-טלה ועגל עם ציזיקי, על מצע של טחינה גולמית. האמת ניתנת להיאמר שכמעדן הזה לא בא אל פינו כבר מזמן. גם מנתה של בת הזוג - שרימפס וקלמרי, ברוטב-עגבניות וזעתר טרי - הייתה ממש לעילא ולעילא.
מן המנות העיקריות התחלקנו בשופרא-דשופרא של מנת "סטייק-אנטריקוט, במשקל של 300 גרם, עם רוטב-בורדלייז, תפוחי-אדמה אפויים בתנור וברוקולי. המנה הבשרית הייתה משובחת, תפוחי האדמה היו נטולים כל שומן וגם הברוקולי הוסיף רק בריאות. לחם בית השחור והמגורען, שהגיע היישר מן התנור הלוהט, השלים את ארוחת המלכים.
למראה תפריט הקינוחים המפתה נזל מפינו הריר והתקשינו להחליט על מה שבעצם בא בחשבון. בסופו של דבר נפל הפור על שני כדורים של גלידת סורבה, בטעמים שמימיים של תות ומנגו. הגדיל לעשות גם האספרסו הכפול, וחזקה על כל מסעדה איטלקית שלא הייתה בוחלת בטעמו ובניחוחו.
על כל הכבודה שבאה אל פינו שילמנו 275 שקל ומ"קפה נואר" נפרדנו לא בלי געגועים עד לפעם הבאה שיהיה לנו העונג לסעוד בה.
