ההצגה "גולם" שהבמאי איגור ברזין יצר ועיבד על-פי קובץ אגדות על דמות הגולם מפראג, היא יצירת מופת מדהימה. יש בה תנועה, עיצוב מהמם של תאורה ושילובה בהקרנת וידאו על הקיר שניצב ברקע, יש יכולת ציור גרפית שמבצעים השחקנים על החומר דמוי החול שעל הבמה - ונראית בו-זמנית גם על הקיר ברקע; יש מוזיקה מופלאה, שכל משפט שבה מחובר למתרחש על הבמה. בקיצור - משהו מדהים, נועז מלא דמיון, מבוסס על מיסטיקה, ומגרה את הדמיון והחושים של הצופים. תאטרון מלנקי, שהחל את הופעותיו בישראל עם צוות העולים מרוסיה, לפני 18 שנה, העלה לפני 14 שנה את "השד האחרון" על-פי יצחק בשביס זינגר. אז התגלתה הכוכבת בהא הידיעה של היום, הלנה ירלובה, ולצידה - גרא סנדלר, בוגר טרי אז של "בית צבי". הצגה שאי-אפשר לשכוח אותה. כשם שאז היא התבססה על מסורת ומיסטיקה יהודית, וכשם שבשנה שעברה הדהימו שחקני תיאטרון מלנקי עם "איוב" שלהם, כך גם הפעם. אלא שכאן, לתוך המיסטיקה נמסך גם מסר עתידני והמון מוסר השכל. ההצגה מתחילה בתיאור שאחרי מלחמה גרעינית. שלושת השחקנים, האב - יפים ריננברג, האם - אנה סטפאן והבן - דימה רוס, שזכור בדמות הזקנה שרסקולניקוב רצח ב-"על החטא" על-פי דוסטוייבסקי - שלושתם עדיין עם מסכות מגן שזכורות לנו ממלחמת המפרץ. הם חרדים לקול ההפצצות שעדיין נשמעות, כשלפתע מופיע מתוך הקיר מאחוריהם דמות של ענק אימתני, שנראה כאילו עשוי מעיסת נייר, ופניו מכוסות לגמרי. כמו היה יצירת כפיהם, והם עובדים לו וסוגדים לו. הגולם (איליה דומנוב עם הפיזיות המתאימה כ"כ לתפקיד, שגם עיצב את התנועה בהצגה) נראה מאיים, והשלושה מנסים להימלט ממנו. מתנהל מעין קרב בתנועה. לאט לאט מתחולל שינוי. הגולם, בסצינות מסוימות, מזכיר לנו את השתלטות המחשבים על מוחנו ודמותנו, עד איבוד הזהות העצמית האנושית וגם את יכולת הדיבור, שנעדרת מההצגה. יש בזה הרבה ביקורת על המתרחש בימינו, כיצד אנו מתנתקים מהקרובים אלינו והופכים כמעט לרובוטים בעצמנו, כמו הגולם-הרובוט חסר הנשמה שבראנו. הרבי מפראג בהמשך - האינטראקציה בין השלושה לגולם, מקלפת לאט לאט את השכבות שעוטה הגולם, ואת הבגדים שעוטים בני המשפחה; בין הגולם לאישה נוצר קשר מיני, כשהגבר זרוק בצד ואינו מגיב. נולד להם תינוק, העשוי מנייר אף הוא, אך גם הוא מחוסל בידיהם, כשהשלושה מתמרדים כנגד הגולם, ומחסלים לבסוף את היותו. כשם שהרבי, המהר"ל מפראג, קרע את המילים מעל מצחו של הגולם, שבזכותן היה לגולם קיום, והעולם חזר לתוהו ובוהו. עם רמז ברור לכוחה של המילה העברית. כל מי שהיה בפראג, לא ישכח את החוויה המצמררת של הביקור בבית הכנסת של המהר"ל. שם ספונים שרידי גופו של הגולם בעליית הגג הסגורה לקהל. מעדות אנשים בשואה, הרי כשהגרמנים הגיעו לבית הכנסת כדי לשרפו - ראו מין צל של דמות ענק מתקרבת, והם נסו בבעתה. כך הציל הגולם את ביה"כ מכליה. ההצגה "גולם" - ללא צורך במילים, היא בעלת עוצמה כה רבה בשל המוזיקה הנפלאה שכתב יבגני לויטאס, התנועה של השחקנים (שמדברת יותר ממילים) אותה עיצב איליה דומנוב, שהיה גם אמן קרקס ברוסיה, התפאורה הבלתי רגילה שעיצב ואדים קאשירסקי, כמו גם את התלבושות הכה יצירתיות, המועצמת בעזרת צילומי הווידאו של לב גולצר, ומשחקי התאורה שעיצב התאורן מס' אחד בארץ -מישה צ'רניאבסקי יחד עם אינה מלכין, תאורה שמהווה שחקן בפני עצמו בהצגה, ונוסכת במתרחש שפע של דימויים וסמלים. עיצוב הסאונד של דימה סווטוב ראוי לציון לשבח, אם להשוות למחלת הקבע של אנשי הסאונד שיכולים להרוס כל חלקה טובה, כשהסאונד עולה על קול השחקנים, והקהל אינו יכול להבין את הטקסט (מה שמודגם בהצגה "מאמי" בבית צבי). כאן - המוזיקה והתאורה משתלבים נפלא עם משחק השחקנים כפי שביים אותם איגור ברזין הכה מוכשר וייחודי, שהוא גם מנהל התיאטרון, ובקרדיטים שלו יש גם לימודי קרקס בנוסף לתואר במאי. ברזין הצליח לממש את רעיונו על המחזה "גולם" בעזרתם של השחקנים היוצרים: יפים ריננברג, שרעמתו הפראית מעניקה לו מראה של אדם קדמון, מה שמרמז לאן נגיע אם הכל יימשך כמו בהצגה...וכן אנה סטפאן היפהפיה והמרשימה, דימה רוס - שיכול לגלם כל דמות שיחפוץ, הודות ליכולותיו הבלתי מוגבלות, וכן איליה דומנוב שמדהים בתנועתו ובשפת גופו. כל זה יחדיו - מהווה סימפוניה של צבע, מוזיקה, משחק, תנועה ועיצוב. חוויה של אמנות טוטאלית שהמילים דלות מכדי לתארה, ושאסור להחמיץ בשום אופן.