שם תערוכתה של הציירת המחוננת (ילידת אילת 1970), נגזר משם הכנסייה המפורסמת והמתויירת ברומא "סן פייטרו אין וינקולי", שפירושה - פטרוס הקדוש בכבלים. הכבל בו נקשר כשהובא לרומא (לימים, האפיפיור הראשון), מוצג במרתף הכנסיה. אך באולם המרכזי שלה מצוי פסלו של מיקלאנג'לו "משה", פסל שכל ישראלי שביקר אי פעם בעיר רומא - מכיר אותו. ואין בשם התערוכה משום אמירה סתם. השם, בעל הקונוטציה מהמיתולוגיה הנוצרית, קשור לאופי ציוריה ולחוט המקשר בין השם ליצירות. כל הציורים, העשויים בריאליזם פיוטי מעודן ביותר, כמעט ללא הדגשת קווי המיתאר, אלא בניואנסים עדינים של אור וצל, כולם עוסקים בגוף האנושי (של בנה בן ה-13, בתה הקטנה, ושלה), כשהגוף נתון בכבלים שונים למיניהם. לי, באופן אישי, הזכירו ציוריה את התחושה המיסטית העמוקה שראיתי בציורי קאראווג'ו במוזיאון וואן גוך, שם חלק את התערוכה עם ציורי רמברנדט. במיוחד בציורו את יוחנן המטביל. אצל קאראווג'ו כמו אצל אורית, המציאות עוטה מיסתורין, מרמזת ולא נוקבת במסר שלה, אך מעבירה לצופה רטט ותחושה רוחנית עמוקה. העירום אצל קאראווג'ו, כמו אצל אורית, כמעט א-מיני. הוא יותר רוחני, ומטרתו להעביר את החוויה יחד עם המסר. אך בניגוד לעושר הבדים המסוגננים התקופתיים שבציורי ק', הרי שאצל אורית הבדים המכסים-עוטפים חלק מגוף המצוירים, הם דקיקים ושקופים, ויכולתה הטכנית בולטת בזה עוד יותר. אורית עברה מסכת חיים לא קלה, כשבחרה לעסוק במלאכות פשוטות ע"מ לקיים את עצמה וילדיה, ולהשאיר לעצמה את החופש האמנותי ליצור. לימודי האמנות שלה לא היו פורמליים, וכללו השתתפות בשיעורי ציור אצל האמן מאיר נטיף, וסדנת אמן בצילום אצל יואל שתרוג. מה שמתעתע בצופה ברגע הראשון לחשוב, שיצירותיה הם צילומים ולא ציורים. הכבל עליו מונח גופו של בנה בתנוחה של צלוב, מרמז על הכבלים בהם נתון האדם במשך חייו, כך שלא תמיד עולה בידו להגשים את יעודו ותכליתו במלואם. הנער מצוי בתנוחה כאילו הוא מקבל עליו את גזר הדין בלא למחות. אלמנט שמלת הכלה, אותה עיצבה אורית בעצמה, נושא בקרבו זכרון לימי חופשות הקיץ, עת הייתה מבלה אצל משפחתה ברחובות, ושם הייתה עוטה על גופה את הקומבניזון הדקיק, ומדמיינת לעצמה שהיא כלה. ובעבודות אחרות, באין כבלים, מוצג המודל לחוץ בין קירות, שמהווים גם הם כעין כבלים בפני עצמם. אלמנט שפרנסיס בייקון היה חוזר עליו בציוריו, כדי להמחיש את התעוקה הנפשית. תערוכתה של אורית אקטע הילדסהיים, שנערכת כמקובל בהליך פרסי חיים שיף, שנה לאחר זכייתה בפרס - מחזקת יותר ויותר את עובדת החזרה לציור של ממש, והערכתו כיצירת אמנות חשובה. לא כפי שהמינימליזם והאמנות העניה שלטו בישראל כמה עשרות שנים, כמו היו תורה מסיני; בעוד אמנים טובים וחשובים נזנחו, לא קיבלו את ההערכה המתאימה להם, והקהל ששאף להיחשב "איני" רכש מ"יצירותיהם" של הקשקשנים, כמו בסיפור "בגדי המלך החדשים". ההרצאה שקדמה לפתיחת התערוכה הייתה מרתקת. המרצה, ד"ר דוויד גרייבס מאוניברסיטת ת"א, המחיש תוך כדי סקירת תולדות האמנות משנות הששים ואילך, כיצד האווילות כבשה את מקום האמנות, כאשר אמן מסוים היה מוכר את צואתו לפי משקלה בזהב, ארוזה בקופסאות. והקהל רכש. תודה לאל שהיו אנשים שחשבו אחרת. וחיים שיף ז"ל החליט לעודד ציור ריאליסטי ע"י רכישת ציורים לבתי המלון שלו. ולאחר מותו, החליט בנו דובי, לייסד את הקרן. השנה, ב-2012, מכיוון שהיה לצוות השופטים בלתי אפשרי להחליט מי מבין שניים טוב יותר - הכפיל דובי את הפרס, ושני האמנים זכו. את פרי יצירתם נוכל לראות בתערוכה במוזיאון בעוד שנה.