חייו ועבודתו של המשורר והבמאי הנשכח,
משה ליפשיץ, מעוררים לאחרונה עניין לא רק בארץ, אלא גם בגרמניה. כזכור למי שמתעניין בפרשת חייו, שהה ליפשיץ בגרמניה כמה שנים, בין סוף שנות העשרים ועד שנת 1933 שבה נמלט לפריס. בשנים הללו התמסר לחלוטין לתשוקת חייו הגדולה - התיאטרון. הוא למד אצל שני ענקי התיאטרון מקס ריינהארדט וארווין פיסקטור, ועבד עימהם כשולית במאים. בגרמניה הוא גם הכיר את הבמאית הארצישראלית הצעירה היפה והמבטיחה, שולמית בנטוב בת דורי. שם גם נרקמה ביניהם פרשת אהבה סוערת, שעליה כתבתי במקום אחר.
משה ליפשיץ ידע גרמנית היטב מנערותו המוקדמת. כזכור הוא היה יליד גליציה, ועקר לווינה בגיל צעיר. הוא גם נשא אישה, אמליה, בת טובים יהודיה מווינה, והביא עמה שני ילדים. הוא שלט גם בספרות הגרמנית, תירגם מגרמנית ליידיש ומיידיש לגרמנית, ואף מרוסית לגרמנית ומגרמנית לרוסית. ככלל הגרמנית הייתה שגורה על פיו ועל עטו והוא עשה בה שימוש לא מעט. ומסתבר שגם כתב פה ושם סיפורים קצרים.
ברטולד ברכט אימץ לעצמו את הסיפור לאחרונה מצא מי שחוקר את יצירתו של משה ליפשיץ בגרמניה, הדוקטורנט הצעיר פריידר קרסטן, Freider Kirsten, מאוניברסיטת בִּילֶפֶלד, סיפור מעניין. הוא גילה שברטולד ברכט הגדול והנערץ, השתמש בסיפור של משה ליפשיץ שקרא בעיתון! אותו ה'פרנקפורטר צייטונג' שלהלן.
מסתבר, וזה ניתן היה לגלות רק בארכיוני גרמניה ולא בארץ, שמשה ליפשיץ פרסם בשעתו סיפור קצר בעיתון 'פרנקפורטר צייטונג'. שם הסיפור Ein Wiedererkennen . 22 ביוני 1928. הסיפור התגלגל לידיו של ברכט. הוא קרא את הסיפור ואימץ אותו - כדרכו בפלגיאטים - לעצמו.
הסיפור המקורי של ליפשיץ עוסק בגנרל-לשעבר מצבא הצאר ברוסיה, שירד למדרגת העוני. כדי לשרוד הציג את דמות עצמו, לאחר המהפכה, במחזה על הבמה ובסרט קולנוע. אך כמה שחקנים יהודים קשישים, שנותרו בתיאטרון, מזהים אותו ומגלים את זהותו האמיתית. המחזה התפרסם מאד, ומפלתו של הגנרל הייתה כבדה. החוקר הגרמני סובר שמשה ליפשיץ שיקע בסיפור הכתוב את סיפורו האמיתי של גנרל רוסי לבן ידוע מעת המהפכה. כזכור ממאמרים קודמים שלי, ליפשיץ היה מקורב מאד למשורר מיאקובסקי ופילגשו היפהפיה לילי בריק, ואפשר מאד שהסיפור התגלגל בחברת העלית של האמנים הבוהמיים הקומוניסטים שבה שהה כמה שנים.
עלילת הסיפור מתחילה כשאיש זקן ונכבד מצטרף אל האולפן כשחקן. הוא מציג את דמותו של הגנרל מורטוב, איש צבא הצאר, אכזר וברוטלי, רוצח יהודים ולוחמי הצבא האדום. משחקו כל כך אותנטי כל כך משכנע עד שבתחילה הוא קוסם לבמאי ולצוות שחקני הסרט. אך בהמשך סודו האיום מתגלה. אצל ליפשיץ אלה הם כמה שחקנים יהודים זקנים שמגלים את זהותו האמיתית, ואצל ברכט זוהי להקת השחקנים של הסרט. האיש נענש כמובן במלוא החומרה על מעלליו.
השתמש באותם משפטים ובאותם מילים ברכט שינה את שם הסיפור, וקרא לו 'החיה'. Die Bestie, The Beast וכן הכניס ברכט בסיפור שינויים זעירים. הוא לא נרתע והדפיסו תחת שמו. הדר' פריידר קירסטן גילה שברכט מצא מאוחר יותר שהסיפור המקורי של ליפשיץ טוב משלו. והוא בחוצפתו חזר והדפיסו בנוסח המקורי. בעיתון 'ברלינר צייטונג' 9 בדצמבר 1928!
הסיפור זיכה את ברכט בפרס חשוב מטעם העיתון. ובהרבה מאד כסף... בדיקה שערך החוקר הגרמני של שני הטקסטים, מוכיחה ללא ספק שסיפורו של ברכט אומנם מסופר טוב יותר, אך הוא משתמש ממש באותם המשפטים ואפילו באותן המלים, הלקוחים מסיפורו המקורי של ליפשיץ. כל המסמכים נמצאים בארכיון ברכט בגרמניה. אגב סרט קולנוע ידוע בהוליווד נעשה אף הוא על-פי הסיפור הזה, ושמו אף הוא "החיה". אך הוא כבר מיוחס לחלוטין לברכט. ואין בו שום איזכור לכותב המקורי של הסיפור, משה ליפשיץ.
מבדיקות שערכתי, במקורות שונים, בעברית ובאנגלית, מסתבר שכל מי שעוסק ברצינות ביצירתו של ברכט, יודע שהוא היה גנב ספרותי ופלגיאטור סדרתי. הוא נטל מכל הבא לידיו, ובעיקר מאנשים הקרובים לו. לא היו לו שום עכבות מוסריות, והוא לא כיבד שום קניין רוחני של הזולת. הוא פשוט שדד את אוצרות הרוח של הזולת ובנה מהם את יצירותיו הוא. המיוחד בסיפור שלפנינו הוא, שמעתה גם אנו יכולים להתגאות שברכט גנב אצל אחד משלנו... אחד משלנו - יהודי, משורר יידיש נשכח - ואחד משלנו, מחזאי ובמאי ארצישראלי, שפניו אל העברית - הלא הוא משה ליפשיץ, שבשנותיו האחרונות הפנה עורף לכל חייו הקודמים שבאירופה, פרש מהיידיש, התרחק מהגרמנית, הסתייג מהרוסית, והתערה בכל נפשו בהוויית התחייה הציונית.
