אם תומר פרץ לא היה קיים, הקונסוליה הישראלית ומערך הדוברות הישראלי היו צריכים להמציא אותו. אחרי ביקור ביריית הפתיחה של תערוכת הציורים שלו, אותה הוא מתעתד "להרים" באוקטובר הקרוב - נדמה לי שאפשר לגייס את תומר פרץ לשורת ההסברה הישראלית בחו"ל ולהטיס אותו ואת התערוכה שלו בקרב הקהילות היהודיות ובקרב 'הגויים' ובכל האוניברסיטאות ויתר המקומות המאוחדים בהתנגדותם לישראל. תומר פרץ והתערוכה שלו הם בעצם ה'קונטרה' לגירסה הרווחת והמאוד פופלרית לצערנו, הטוענת שהצבא הישראלי הוא צבא כובש ואכזר ואטום. בכלל, לו אני הקונסוליה הישראלית - הייתי מארגנת "סמינר ישראל" שבו מרוכזים מופע 'התקווה' של אסתרית בלצן, מופע היחיד 'עיניים חדשות' של יפית יוספיאן, ומקנחת ב-THE UNBREAKABLE - התערוכה של תומר פרץ על צה"ל, והחוויה הישראלית על-רקע האינתיפאדה.

זכרונות מהצבא על בד

תומר (29), ירושלמי אסלי, קצין קרבי בגולני, מתעד ומנציח על בדי קנבס ענקיים בגודל של קיר. חוויות וקונפליקטים שהחייל הישראלי עובר במהלך שירותו הצבאי.. השבוע נכחתי ב'יריית הפתיחה' לקראת הדבר הגדול האמיתי שאותו יוזם פרץ - תערוכה בחלל ענק (לפחות 7,000 סקוור פיט) שתכלול גם מיצגים ועשרות טלויזיות שישדרו איך ישראל נראית דרך המדיה התקשורתית ואיך הדברים נראים בשטח באמת (הכל מזווית הראייה של תומר פרץ כמובן). אבל למה להקדים את המאוחר? פרץ השתחרר מהצבא ותיכנן לעשות טיול לדרום אמריקה. בינתיים הוא עצר כאן כדי לחסוך כסף לקראת הטיול הגדול. וכאן קרו לו דברים שגרמו לו "להיתקע" באל.אי. במסעדה שהוא ניהל הוא תלה ציורים גדולים שלו משוחים על בדי ענק. אנשים התעניינו איפה ניתן לרכוש את העבודות וככה תומר הפך מצייר חובב לצייר. מאז חלפו כמעט 7 שנים. ותומר, שכמו כל חייל קרבי נושא אתו מטען זכרונות מצולק, החליט לשפוך זאת על הבד. מעין תרפיה באמנות וגם כמובן הרצון להראות דרך העבודות את ישראל האחרת. את צה"ל כצבא רחום ואנושי. "נכון שמלחמה ואנושיות זה לא הולך ביחד" הוא מסביר, "אבל, אני מראה בעבודות את מה "שאני מכיר ומה שאני חוויתי.

אי-אפשר להישאר אדיש

האמת שהתערוכה שלו היא בוקס לפנים. כבר בשביל המוליך לכניסה לחצר ביתו בטרזאנה מקבל את פנייך פסל מתכת של חייל חבוש קסדה בגובה 2 וחצי מטר. בחצר עצמה את מוקפת בציורי בד ומיצגים שכל הנושאים שלהם צבאיים מובהקים: חיילים בוכים בלוויה של חבר שנהרג, ילדים במסיכות אב"כ משחקים במקלט, קלוז אפ ענק של רון ארד ולידו יונות שלום מדממות, גלעד שליט ולצדו פסוקים משיר המעלות: 'אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי?', חייל שנושא ילד קטן בזרועותיו, חייל ישראלי וחייל פלשתיני בפרופיל, ניבטים זה מול זה, אשה פצועה בפיגוע בקו 5 בתל אביב - ועוד כהנה וכהנה "מטעמים". כולם נושאים אופי של צבא והרבה ארומה "ביטחונית". כל מה ש"ברחנו" בגינו מהארץ נוחת לך כאן ישירות בפנים. וזה כמובן מעורר רגשות. אי-אפשר להישאר אדיש. הצדקנים יצקצקו ויגידו: "אויש כמה שצה"ל צבא אנושי והגון ורגיש (שאלת תם: איך מלחמה יכולה להיות "אנושית ורגישה"?). ציניקנים יגידו: עוד פעם מדים, צבא וביטחון - הפרה הקדושה הזאת, הריטואל הלאומי שמאחד את החברה הישראלית? כך או כך- אי-אפשר להיוותר אדישים נוכח התקריבים העזים הללו.

התערוכה לא מעלה חיוך

אחרי שבלסנו סושי ולגמנו יין גולן ישראלי תומר הסביר מה מטרת המיפגש: הוא יוצא בקרוב בקמפיין לגיוס כספים כדי להרים את התערוכה הזאת. כל המבצע הזה זקוק לשטח של לפחות 7000 -10000 סקוור פיט. תומר גם מתכוון להציב בילבורדים, שלטים ומיצגים שצריכים חלל ענק. הוא רוצה להציב פסל של חייל שמחזיק אלונקה שיש בה תינוק, ו-אוסף של 60 טלוויזיות שיתנו מיצג של המדיה: הדימוי של ישראל בתקשורת לעומת המציאות. בימים אלה הוא מחפש אוטובוס כדי לבנות רפליקה של אוטובוס מתפוצץ בפיגוע.. "התערוכה לא מעלה חיוך", אומר תומר. "היא באה להראות מציאות מסויימת. הרבה דברים קשים שקורים ושבעצם קרו לי". גם אנחנו לא טלית שכולה תכלת. נכון, זו מלחמה. ומלחמה זה דבר רע. יש שני צדדים שטועים. אני מראה רק צד אחד. כי זה הצד שאני מכיר".

למה קראת לתערוכה: בלתי שביר?

כי למרות כל מה שאנו עוברים אנחנו לא נשברים.