כשגורשו היהודים מספרד, עברו חלקם לפורטוגל, תחת מסווה כנוצרים, וכונו שם מארונים (מהמילה "רגל חזיר"). כשגורשו גם משם, מצאו מקלט באמשטרדם, הולנד, אותה כינו "ירושלים החדשה”. חזרתם ליהדות הייתה כרוכה בחרדה פן יחזרו אחדים מהקהילה לנצרות, וזה הגורם לתסיסה שנוצרה שם כנגד הצעיר העילוי, ברוך שפינוזה, שהיה מיועד להיות יורשו של הרב של אמשטרדם, ר' שאול מורטירה. מכתב שהוא מקבל מהרב ב-1656, הדורש ממנו להגיע מיד לבית הכנסת, הוא תחילת ההליך של החקירה שעורך לו פרנס העיר, גאספאר רודרידז בן-ישראל, (אבי פניני, מראשוני שחקני החאן), כשבהמשך מגיע לשם גם הרב, פטרונו של ברוך, שמנסה בכל כוחו להוציא ממנו וידוי שאין לו דבר כנגד היהדות. כשנשאל פניני, הפרנס, מה מקצועו והשכלתו ענה: אני פרנס" (יעני- פונקציונר) ויש לי יותר שליטה על גזר הדין מאשר לרב הראשי. ואם זו לא ביקורת על השתלטות הפקידים על התנהלות הקהילה, כשראשי הדת נחשבים פחותים - אז מה כן ייחשב לביקורת, שיש לה השלכות לימינו בדבר עריצות הפקידים וכוח שלטונם בנבחרי העם... אך שפינוזה (ויטלי פרידלנד, בתפקיד ראשי ההולם את כשרונותיו והקסם שהוא לוכד בו את הצופים) הוא טיפוס של מחדש, ומשנה קונספציות עבשות בדת העתיקה. חופשי מדוגמות דתיות שרירותיות המוצגות כבעלות תוקף אלוהי. בכך היה ליהודי החילוני הראשון. הוא דוגל בפתיחות, בכך שאדם צריך להיות מודע לכך שהחומר והרוח הם היינו הך, שאלוהים אינו משהו ערטילאי - אלא היקום, הטבע עצמו. דעות שרבים כיום מבינים כך את המושג "כוח עליון”, או אלוהים. כך גם חושף המחזה את התוכנית לגרום לחרם הקהילה עליו - תוך כדי חקירה צולבת, והבאת העדים כדי לערער את מעמדו של ברוך, כמו אהובתו האפלטונית קלרה, שהייתה נוצריה, ואהבתה אליו הייתה גם היא רוחנית לחלוטין, בידיעה שלעולם לא יוכלו להינשא. אורטל אבנעים בונה תפקיד המלא אמפטיה מצד הצופים אליה, בגלל הרגש, העידון והכנות במשחקה. חרף הקילומטראז' הקצר שלה, היא מרהיבה בכל קטע שלה בהצגה. יוסי עיני, כחבר בכיר במועצת אמשטרדם, עורך בתקיפות את החקירה, ומייצג את הנוצרים החפצים להתנער מהיהודים שהיו עבורם פליטים זרים ולא רצויים. בפלפולי לשון כמו של עורך דין נכלול המגן על פושע במשפט ומוציא עבריין זכאי בדין, כך הוא מערים על שפינוזה, לוחץ אותו לקיר בשאלות ומחייב אותו להודות באמת שבליבו. ובליבו יש הרבה, כנגד החוקים המיושנים של ההלכה, חוקים שנקבעו ע" רבנים מאות שנים קודם לכן ולא שונו עד היום. רעיון חופש המחשבה שלדעתו יש להתיר לכל אחד - היה בבחינת חומר נפץ. משהו מסוג החשש הפתטי של החרדים כיום מהציונות, מההשכלה ומהמשכילים. זה נשמע מוזר, אך גדולי הפילוסופים מאז ועד היום, הזדהו עם גישתו האינדיבידואליסטית של שפינוזה בקשר לחופש המחשבה. אלברט איינשטיין אמר: "אני מאמין באלוהי שפינוזה". כך גם גתה, וכתוצאה מהתעמקותו של אלפרד רוזנברג, התיאורטיקן של היטלר בכתבי גתה, הוא הגיע גם לכתבי שפינוזה והפך למעריצו. כמו משפט בסרט מתח ההצגה אינה פלספנית, והודות למחזאי האמריקני בן זמננו דייויד אייבס, חילופי הדברים בין הדמויות מרתקים כמו משפט בסרט מתח. ההחלטה להחרימו מהקהילה היהודית, לא הזיזה לשפינוזה כהוא זה. עוד קודם לכן החל להמעיט בביקוריו בבית הכנסת, והקדיש זמן להתבוננות בטבע, לציירו עם חבר צייר ולהגיע למסקנותיו - אותן פרסם בספרו המפורסם "האתיקה". ספר הנחשב לאבן דרך בפילוסופיה המודרנית ובתרבות המערבית בכלל. התנכרותה של אחותו למחצה רבקה (כרמית מסילתי-קפלן) ועדותה כנגדו בחקירה, לא הוסיפה לו נחת. אך הכאב הגדול ביותר בהצגה הוא מאבקו של המנטור שלו, הרב מורטרה, ומאמציו להשאיר את ברוך בקהילה, רק אם יודה בכל חוקיה ומנהגיה - וכשהוא נוכח שלא ישנה את דעת בנו הרוחני ויטה אותו חזרה לחוקי הדת הנוקשים - בכאב נוראי הוא עושה כמעשה אברהם שעקד את בנו: מצביע אף הוא על גירוש הצעיר מהקהילה. אריה צ'רנר הנפלא כמורטרה, מחצין את כל עוצמת רגשותיו מתוך מאמץ להסוותם ולהיראות אובייקטיבי. אך ליבו נקרע בקרבו, כשהגזרה נגזרת. יוסי עיני כגוי ממועצת העיר, מלא שררה וביטחון, ומצליח להשיג את מטרתו ומטרת קהילתו. גם תוך שימוש בקרוב משפחתו, הצייר (איתי זבולון החביב) שמשחק תפקיד של מרגל כפול, ומנחיל לברוך אכזבה מהמושג ידידות. וכך נשאר שפינוזה בודד וערירי, מנודה מהיהדות, ונפטר בגיל 44 משחפת. ביקורת על דתיים בכל הדתות עיצוב הבמה המרהיב של דנה צרפתי, שכמו העתיק בית כנסת מפואר אל בימתו, מאד מרשים ונוסך תחושה בקהל שהוא נוטל חלק באירוע. בפרט כשהבמאי סיני פתר מוציא ומכניס שחקנים מתוך האולם אל הבמה , והם משתלבים באופן טבעי במהלך העלילה. בימויו מהודק, מתוזמן נכון ומעלה תמונה כמו חיה, של מאורע היסטורי ששינה רבות בתולדות עמנו. שתי הסצינות הפותחות כל מערכה, בסגנון המסכות והקומדיה דל ארטה שביים צביקה פישזון - מעניקות מלבד צחוק ועונג לקהל, בטרם יגיע החלק הנוקב מלא הרצינות והמחשבה - טקסט שחבויה בו גם ביקורת עזה על חולשותיהם של היהודים - תאוות הממון, הצביעות בהתחפשותם לנוצרים הבאים לכנסיה, ובה בעת - ביקורת על הכמורה, כשהכומר בועל את הנערה שבאה לקבל בטקס של דרשת יום ראשון את "לחם הקודש" הטבול ביין - "דמו של ישו". צחוק-צחוק, אבל המון ביקורת חריפה על כל הדתיים בני כל הדתות. קורטוב מהביקורת של שפינוזה שנכתבה כפילוסופיה מעמיקה, המשפיעה ומטלטלת עד היום. בשנת 1927 הכריז פרופ' קלויזנר מעל פסגת הר הצופים על התרת החרם כנגד שפינוזה. ודוד בן-גוריון דרש ב-1953 להחזיר לכתבי שפינוזה את מקום הכבוד שלהם בארון הספרים היהודי, כשהכריז עליו כעל "הפילוסוף העמוק ביותר שקם לעם היהודי באלפיים השנים האחרונות". "המחלוקת סביב החרם על שפינוזה, והמשמעות של הפילוסופיה שלו לתרבות היהודית עדיין פתוחה ומדממת, ופתרונה עשוי להאיר את הזהות התרבותית של ישראל באור חדש" אומר המתרגם הנפלא של המחזה ד"ר איתן בלום. דנה צרפתי הצליחה להפליא בעיצוב התפאורה המדהימה, כך תואמות גם התלבושות שעיצבה דליה פן הלר, והמוזיקה של נעמה רדלר גם כן. השחקנים - כולם אחד-אחד מחוברים לעלילה ומעשירים את החוויה בתחושה של צפיה באירוע בזמן התרחשותו. נוקב ומלא חומר למחשבה. הצגה לאנשים שאוהבים מזון רוחני משובח.