ההצפה שסותמת את המערכת

השופטים יכולים וחייבים לתרום את חלקם על-ידי הפסקת היחס הסלחני כלפי עורכי דין שמאחרים או כלל אינם מתייצבים, באמצעות הטלת הוצאות אישיות משמעותיות כלפי מי שעושה זאת בצורה בוטה או שיטתית. הם גם צריכים להפסיק להכפיף את יומנו של בית המשפט לנוחותם של עורכי הדין; הדיונים צריכים להיקבע על-פי יכולתו של בית המשפט, ומי שאינו יכול לעמוד בעומס - שיוותר על תיקים. לצד זאת, חובה להחמיר את הסנקציות נגד נאשמים שאינם מגיעים לדיונים, וחובה לייעל את הבאת העצורים והאסירים בידי שירות בתי הסוהר. ומעל הכל: השופטים צריכים לתת דוגמה אישית, להימנע מקביעת שורה של תיקים לאותה שעה, להגיע בזמן ולהקפיד שכל האחרים יעשו זאת. העובדה שיש שופטים שעושים בדיוק את זה - ואצלם עורכי הדין מגיעים לפני הזמן - מלמדת שהדבר אכן תלוי בראש ובראשונה בשופטים. נכון להיום, שופטי ישראל רחוקים מאוד מהתנהלות כזו. ב-35 מן הביקורים, הגעתי השנה לתחילת יום הדיונים; רק בחמישה מהם החל הדיון בזמן. באחד נוסף (השופט ישעיהו שנלר) הוא החל כמה דקות קודם, ורק באחד (הדיון בעליון בנושא עסקת גלעד שליט) הסבירו השופטים שהאיחור נגרם משום שהמדינה איחרה בהגשת תגובתה. ממוצע האיחורים עמד על 19 דקות - זמן בהחלט משמעותי. די בכך שרק מחצית משופטי ישראל יאחרו ב-19 דקות מדי יום, כדי להביא לאובדן של 17,600 שעות דיון בשנה. אם נניח שבממוצע דרושות שלוש שעות של דיון לטיפול בתיק, הרי שעמידה בזמנים לבדה שווה סיום של עוד כמעט 6,000 תיקים בשנה - 1% מכלל התיקים במערכת. שיא האיחורים שייך לנגה שמואלי-מאייר מבית המשפט באשקלון: 80 דקות. במקום השני נמצא ברוך אזולאי מהמחוזי בבאר שבע, עם 50 דקות, ואחריו - דוד רוזן מהמחוזי בתל אביב, עם 40 דקות. עם זאת ראוי לציין, שבמשפט הולילנד מקפיד מאוד רוזן על העמידה בזמנים. בדיוק בזמן החלו את הדיונים מנחם קליין מהשלום בתל אביב, רויטל יפה-כץ מהמחוזי בבאר שבע, ענת ברון מהמחוזי בתל אביב וישראל ויטלסון מהתעבורה בתל אביב.

אם בממוצעים עסקינן, הרי שהציון הממוצע על מזג שיפוטי עמד השנה על 7.9 (מתוך 9) והציון הממוצע על יעילות - על 7.9 (מתוך 9). אלו ציונים נאים בהחלט. את הציון המירבי של 18 בשני המדדים רשמו הנשיאה דורית ביניש והשופטים אליעזר ריבלין וחנן מלצר בדיון בעתירות נגד עסקת שליט; בלהה טולקובסקי (אז בשלום בתל אביב, כיום במחוזי מרכז); דניאל בן-טולילה מהשלום בבאר שבע; אורלי סלע, נשיאת העבודה בבאר שבע; יוסף בן-חמו ובנימין ארבל מהמחוזי בנצרת; יוסף אלרון מהמחוזי בחיפה; רויטל יפה-כץ מהמחוזי בבאר שבע; הנשיאה דבורה ברלינר והשופטים יצחק ענבר וג'ורג' קרא מהמחוזי בתל אביב; נעם סולברג (אז במחוזי בירושלים, כיום בעליון); אברהם טננבוים מהתעבורה בירושלים; וארנה לוי ומוקי לנדמן מהשלום בתל אביב. התפלגות זו מעלה, כי ההתנהלות תלויה קודם כל בשופט, ואינה קשורה לבית המשפט בו הוא מכהן. הציונים הגרועים ביותר שייכים לברוך אזולאי מהמחוזי בבאר שבע, עם 8 בלבד בשני המדדים יחדיו; נגה שמואלי-מאייר מאשקלון עם 9; תאופיק כתילי מהמחוזי בנצרת ורחל קרלינסקי מכפר סבא עם 11; ודינה כהן מאשקלון עם 12. יתר השופטים נעים בסקאלה שבין 13 ל-17, כאשר הציון הממוצע המצרפי הוא 15.6. מאחר שהציון המירבי הוא כאמור 18, הרי שהציון הממוצע הוא 87% - בהחלט מרשים.

חשוב לעמוד על שני אירועים חריגים שתועדו במדור. האחד: סגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, תאופיק כתילי, הכתיב לפרוטוקול שכתב האישום הוקרא לנאשמים והוא שאל אותם האם הבינו אותו - בעוד שהדברים כלל לא נעשו. הדבר מהווה הפרה ברורה של חוק סדר הדין הפלילי. השני: רחל קרלינסקי מכפר סבא איפשרה לעורכי דין להכתיב לקלדנית שלה, בהיעדה מהאולם, פרטים של שחרורים בערבות ולאחר מכן נתנה להודעות אלו גושפנקה של החלטה שיפוטית. השנה גם ביצענו מספר ביקורים מיוחדים. כאמור, סקרנו את בית המשפט העליון בעת דיונו בעתירות נגד עסקת שליט, ומצאנו שביניש, ריבלין ומלצר הפגינו רמה שיפוטית גבוהה ביותר. באולמו של אשר גרוניס ביקרתי ערב מינויו לנשיא בית המשפט העליון, וציוניו היו 9 במזג השיפוטי ו-8 ביעילות. דוד רוזן, לפני משפט הולילנד, קיבל 7 בשני המדדים; במשפט הולילנד ביצועיו מרשימים בהרבה. כמו-כן, נסקרו 14 מבין השופטים שהיו מועמדים לבית המשפט העליון: הטובים ביותר (עם 18 נקודות) היו יוסף אלרון, בנימין ארנון, רויטל יפה-כץ, דבורה ברלינר, ג'ורג' קרא, יצחק ענבר ונעם סולברג. עוד נסקרו השנה, במבט-על, ארבעה בתי משפט בהם התגלו תוך כדי הביקורים בעיות מינהליות ו/או פיזיות: בית משפט השלום בירושלים, בית המשפט בכפר סבא (המדור הפלילי), בית המשפט באשדוד ובית הדין לעבודה בירושלים. אולי בצורה מעט אבסורדית, בעיות כוללות אלו קלות יותר לפתרון מאשר הבעיות הנוגעות לשופט זה או אחר, משום שניתן לטפל בהן "במכה אחת" ואין צורך לעבור שופט-שופט.

השורה התחתונה שלנו היא, שמערכת המשפט הישראלית עושה מאמצים להשתפר ולהתייעל, אך נותרה עוד עבודה רבה. חלק מן הליקויים אינם תלויים בשופטים או בהנהלת בתי המשפט: ריבוי עורכי הדין, רמתם המקצועית והאיחורים של השב"ס. עם זאת, כפי שאמרנו, גם בנושאים אלו יכולים השופטים לתרום את חלקם, הן בהעלאת הבעיות על סדר יומם של מקבלי ההחלטות, והן בהטלת סנקציות על מי שמשבשים את העבודה. חלק אחר מן הליקויים תלוי בשופטים ובמערכת: להגיע בזמן, לנהל נכון את הדיונים ואת היומן, להשרות אווירה שמצד אחד לא תטיל אימה ומצד שני לא תאפשר לנוכחים באולם לעשות ככל העולה על רוחם. מערכת המשפט שלנו מקצועית ונקיית-כפיים, ואל יהא הדבר קל בעיניכם. עוד מאמץ בתחום המינהלי, עוד השקעה בתחום הפיזי - והיא תגיע לרמה גבוהה גם בתחומים אלו. בכך לא רק תמלא בצורה טובה יותר את תפקידה, אלא גם תזכה בכבוד הראוי מצד הנזקקים לשירותיה בפרט ואזרחי ישראל בכלל.