"הם באו אל העיר" - והנה היא כפר!

הם - אציל וליידי, סוחר מסוג ה"סֶלְף-מֵייד-מֶן" ומלצרית, בת לורדים ואשת-עמל, זוג זעיר -בעלביתי ופועל אניות - נתקבצו יחד במבוך שאליו באו מבלי-הבין על מה וכיצד, והמוצא היחידי ממבוכתם נתגלה להם בצורת עיר מוקפת חומה, ובתוכה, בתוך העיר, שוקקים חיים חדשים. ואני ראיתים בכך. נזדמנתי בקרבת-מקום, בכפר קטן אחד (עין החורש), ומשניגשתי לקצהו של אותו כפר, נתקלתי בקבוצה הנ"ל - "נציגי כל השכבות החברתיות", כפי שהיה מכנה אותה, ב. י. ספק, פרשן פוליטי -ספרותי אילמלי נזדמן אף הוא למקום זה. ישבנו על ערימות-קש מהודקות בשורות ארוכות ולפנינו הייתה במה שרצפתה - ערימות קש מהודקות. תקרתה של אותה במה הייתה זו של "אולם הצופים" - כיפת השמים. ומשכבו אורות-החשמל שמסביב - הרמז-לסהר שבליל ראשון לחודש לא גרע מהמחשבה הרצוייה באותו רגע - נדלק פנס בצידה של הבמה והובלט שם המחזה: "הם באו אל העיר". (הם באו העירה). הערה צדדית של עד-ראיה ושמיעה: החוג הדראמטי שבאותו כפר (עין החורש) החליט על הצגת מחזהו של פְּרִיסְטִלי זמן רב טרם נודע על הכנסתו לתוכנית-ההצגות של "האֹהֶל". היה ויכוח בין "חתונתו של פיגארו" ל"הם באו אל העיר" (ויכוחו של כפר) (עין החורש) ובסופו של דבר ניצח פריסטלי את בּוֹמַרְשֶׁה. מצדדי "פיגארו" טענו כנגד דורשי פריסטלי: "וכי אצלנו יש צורך בהוכחת אבדן דרכים ומציאת הדרך?" והללו עונים לעומתם: "אבל הנוער שזה מקרוב בא אלינו צריך להסבר זה ולהוכחות אלה". מי שהתבונן לנוער במקום, נוכח שצדקו הראשונים, מבחינת ההנמקה: אכן, גם לנוער אין עוד צורך בהסברה מעין זו, ה"בעד" שבדרך חייו החדשים מגבש מאליו את ה"נגד" לדרכים הישנות, אך מבחינת ההצגה צדקו האחרים, היא הוכיחה את צדקתם. (קרוב לודאי ורחוק מספק שיש מקום במקום זה (עין החורש) גם לראשונים להוכיח את צדקתם גם מבחינת ההצגה - לכשיציגו את "פיגארו").

הצגות של כפר - "השגות" של כפר!

על-כל-פנים - חוזר העד לעדותו - נבחר המחזה הזה בכפר (עין החורש), טרם בא אליו התיאטרון בעיר. וגם דרך העלאתו על הבמה הייתה אחרת. הפנס שבצד הבמה האיר לרגעים מספר את אותיותיו של של שם המחזה: "הם באו אל העיר". איני יודע אם נתכוון הבמאי למשהו מיוחד בהבלטה זו, אבל הצופה נזכר שבתיאטרון-העיר שינו את שמו ל"עיר המחר". הלא תיאטרון-הפועלים הציג את המחזה. כלום לא הבין שבמקרה זה גורם שינוי-שם לשינוי-מזל? הן חשיבות רבה נודעת לזמן קיומה של "העיר" - אם היום או מחר... אלמלי נזדמן לכאן אותו פרשן, הנ"ל, היה מסביר שאין לתמוה ולהתפלא שכן גם בתנועת-הפועלים השואפת, לכאורה, כולה למחר, - יש ויש. יש ממהרים לשלוח את "היום" ל"אתמול", ומלא את מקומו מיד ב"מחר", ויש המאמינים במחר בתנאי שלא יידחק ולא יאוּץ, ויישאר במקומו - במחר... אך אין בזה כל חידוש, והדברים עתיקים: עוּלָא אמר "ייתֵי ולא אַחְמִיניה" (יבוא ולא אראנו). וגם רבָּה אמר כך; בעניין המשיח אמרו אמירתם זו. ר' עקיבא אמר, כידוע, אמירה אחת ועשה עשייה אחרת. אין איפוא, כל חידוש בפירוש האקטואלי, כי מאז ומתמיד - יש ויש. ג'. ב. פריסטלי נתון כולו במלחמת היום ואין הוא רוצה לדחות את הפתרונים למחר. ובהצגה שראיתי בתיאטרון שעל ערימות הקש (בעין החורש) עשו את רצונו של פריסטלי. הם שבאו אל העיר - מגיחים מפינות שונות, מן החשיכה שבחייהם הקודמים, והם מוארים באור הבמה בלבד. באור שהאירום המחבר והבמאי כדי לראותם ולהשתמש בהם. מובן מאליו שהצופים אינם יכולים לשמוע קולות-נפץ ואינם יכולים לראות מעשי-הקפצה - שהרי לא אלה הוציאו את גיבורי המחזה מחוץ לתחום-חייהם והביאום לתחומה של העיר החדשה. הם עצמם מדמים למצוא לכך סיבות חיצוניות מעין אלה, אבל הצופים, ה"צד" של פריסטלי, יודעים כי דמיון-שווא ידמו וכי לא רעידת-אדמה ולא התפוצצות של תנור-גז אשמות בתעייה עדי-מבוך. זאת ידע והבין הבמאי רפאל צבי, התיאטראי שמחוץ לתיאטרון זה שהעלה בהצגה זו את אנשי הכפר (עין החורש) על הבמה והעלה את הבמה אל האנשים שעלו עליה. רפאל צבי - צבי, מראשוני "הבימה" ומראשוני ה"אהל" - ירד מזה שנים מ"קרשי הבמה" ותיאטרונו, שהוא עובד בו בקביעות ובהתמדה, נמצא מחוץ לתיאטרון! בחוגים דרמטיים של סטודנטים ושל פועלים, בעיר ובכפר. והחסרון הזה חסרון הקרשים, כוחו גדול ומאלף ומועיל. לקרשי-הבמה חוק משלהם - שעריצותו לא קטנה וכבילתו לא פחותה מחוק האחדות בימים עברו - והעוזב אותם והולך לבמה שפעם היא ערימות-קש ופעם - רגבי-אדמה ופעם - שטח שטוח שבחדר-אוכל לא גדול ופעם - גם צַחֶפֶת (משטח של עגלות) שבעגלת-הפלחה - במאי שכזה אנוס לבקש חוקים חדשים ודרכים חדשות. ובמאי שכזה, האומר לחיות חיי-תיאטרון מחוצה לך, מוכרח לעשות את תיאטרונו לתיאטרון-חיים. הבמאי רפאל צבי עשה את רצונו של פריסטלי ה"בלתי-תיאטרלי" ומחזהו היה מלא חיים על הבמה. מחלוקת ישנה היא בתיאטרון: אם השחקנים צריכים לשחק את תפקידיהם או חייבים הם לחיותם? דבר אחד הוא מעל לספק ולמחלוקת: התפקידים צריכים לחיות על הבמה. ובהצגה זו חיו התפקידים - רובם ככולם, הם נתמזגו עם הטקסט ועם הבמה - הפתוחה והגלויה שרק אור וחושך שימשו לה מעברים מפעולה להפסקה - ומיזגו איתם את קהל הצופים. הבמאי רפאל צבי עשה זאת? הציירת חיה אַלפּרוביץ אפשרה זאת בתפאורתה שנעשתה כולה בידי עצמה? הטקסט של פריסטלי עשה זאת? כשרונם ורצונם של נושאי התפקידים עשו זאת? וודאי, אך יותר מכולם עשה זאת גורם בלתי-נתפס וקיים קיום של ממש - הפשטות והטבעיות של כפר (עין החורש) ממין זה, הקיימות בו בכל ימות השנה (פרט לרגעים שאנשי הכפרים (הקיבוצניקים) נגרפים בזרם ונואמים ומרימים על נס פשטות וטבעיות זו. או, עוד יותר, בשעה שהם מתחילים לפתע להוכיח את היעדרן ולהתאונן על כך), שהועתקו הפעם בטוב טעם על-ידי הבמאי. מי שעיקרו משחק - גם פשטותו משחקית, ומי שעיקרו פשטות - גם משחקו פשוט. מישהו היה מנסח בחופזה לנסח מין נוסח שכזה: אדם שהוא שחקן, אם גוזרים עליו להיות לורד, למשל, הריהו משחק לורד. אדם שאיננו שחקן, מה הוא עושה בהיגזר עליו גזרה כזו? מכיוון שאינו יודע לשחק הריהו פשוט לורד. והוא הדין במלצרית ובליידי וכו' וכו'. לאותו מישהו נגיד: אל בחופזה! אסור לקבוע כלל כזה אפילו אם פרט אחד הוכיח. הפרט הוכיח, ההצגה השנייה הוכיחה ביתר-שאת שאפשר להוכיח זאת. "הם באו אל העיר", והיא מוקפת חומה, ומשנפתח השער והעיר נגלתה לעין - הציור היפה של חיה אלפרוביץ - נכנסו אליה, ובמערכה השנייה, כידוע, חזרו כולם לשוב לחייהם הקודמים שהביאום עד הלום, - פרט למיס בֶּטְלִי ולפֶלִיפֶּה, שבינתן גדולה מדעתן, ואולי משום כך הן נשארו וחזר ג'ו שדעתו מרובה, - "יוסיף דעת יוסיף מכאוב", ואילו המבין - יבין). מישהו נאנח אנחת-השלמה: מה לעשות, כאלה הם החיים - המערכה הראשונה מבטיחה הרבה ובמערכה השנייה מתקיים מעט... אנחה זו מתרצת, אולי, תמיהות במחזהו של פריסטלי, אך היא מעוררת מחשבות אחרות, כשמחזה זה הוצב כאן (בעין החורש). חשבתי: לו אפשר היה - היה הבמאי מכין במה גדולה מאד וגבוהה מאד מחוץ לכפר הזה שבו היינו (עין החורש), במה לקהל הצופים, שישב למעלה ויראה את גיבורי המחזה למטה, שנצטופפו ונתקבצו תועים ואובדי-דרך, מושלכים ממקומותיהם הקודמים, ולאחר שהוארה החשכה ראו ש"הם באו אל העיר", והנה היא לא עיר מוקפת חומה, אלא כפר מוקף חורשה (הקיבוץ עין-החורש מוקף חורשה כידוע וכמובן משמו) גיבורי המחזה עוברים את החורשה וקהל-הצופים עוקב אחריהם רואה - בערב זה, ליל ראש השנה תש"ו - להקת כלי-זמר המקבילה פני חברים שבאו מכפר שכן (הן אין זה מפריע למחזה - ששם הכפר השני - מַעֲבָּרוֹת), וכיכר-דשא מוצפת אור ולאה שולחנות ערוכים בהרחבה ובטעם, ו"בני-אדם העובדים יחד - נחים יחד". ואוכלים ושוהים ושומעים דברי-ברכה יפים ושקולים מפי מזכירם (הוא -היא, מזכירה), (מזכירת קיבוץ מעברות), ודברי-בדיחות ודברי שיר ודבר-זמר מחברים העובדים בפרדס ובכרם ובשדה ובמטבח ובבית-הילדים, ואם יש צורך בדבר - עובדים הם באיגוד מקצועי ובעיתון ובהוראה ובוועדות-מחקר. קהל הצופים רואה את גיבורי-המחזה המתקבלים בתוך חברה עליזה זו לפי שהם מקבלים אותה, והנה מוסיף קהל-הצופים ורואה כיבוי-האורות שמעל לשולחנות ואור העולה על גבי מדשאה אחת שבנות חמודות ולבושות הדר מחוללות לקול נגינתו של אקורדיון וליווי-זמרה של אחת העומדת מן הצד. ומשמסתיים המחול משגיח קהל-הצופים בקבוצת-נוער המסבה לאחד השולחנות, והיא נרגשת וזוהרת - לא כולם בקהל יודעים שרק שנתיים נמצאים נערים אלה כאן, וחן המקום כבר שרוי עליהם. כמוכן אין יודע הקהל שבין הילדים לובשי-הפיז'מות שצצו מבית-הילדים באישון לילה לחזות בשמחה, ישנם כאלה שרק לפני שנה ניצלו מהתופת שם נשארו אבותיהם, ועתה אין להבחין בינם לבין ילדי המקום. קהל הצופים מביט אל המקום שאינו "עיר מחר", אלא "כפר היום", ומשתאה מאד בראותו את ג'ו יוצא משם וחוזר לעיר האתמול. אומנם ג'ו אומר שהוא ציפה לאליס ותפקידים נכונים לו בעיר-האתמול, ואליס טוענת שבגלל ג'ו עוזבת היא את המקום, אבל אין זה מעניין ביותר את הקהל, - שיח נושן הוא: הוא אומר שבגללה עוזבים מקומות כאלה, והיא אומרת את ההיפך. לו אפשר היה - כדאי היה כך להחזות את האוטופיה הריאליסטית, או-אז לא "מיס בֶּטלִי" בלבד הייתה נכנסת ונשארת. מי שיודע רק מן התיאטרון ש"הם באו אל העיר", אפילו אם יוסיפו לו "והנה היא כפר" - יגיד: להד"ם, שפירושו: לא היו דברים מעולם. אבל מי שראה והיטיב לראות, יעיד שבמקום כעין זה (עין-החורש בליל ההצגה) אפילו "להד"ם" פירושו: ממש. _________________ דב בר מלכין נולד במינסק, בלרוס, בו' סיון תרס"א, 24 במאי 1901. למד בישיבות וכן באוניברסיטאות חארקוב ופטרבורג. עלה ארצה ב-1934 ועסק בעבודות ספרותיות-עיתונאיות ובתרגום. את דרכו בכתיבה החל ב-1919, בעיקר ביידיש, על נושאים ספרותיים, תרבותיים וכן בענייני יום-יום. בעברית היה מהמשתתפים הראשונים מפולין ב"דבר" ומאז עלייתו השתתפות קבועה בעיתונות (בעיקר ב"על המשמר") ובכתבי-עת ספרותיים ובעיקר ספרות יידיש וכן בענייני אמנות. היה מבקר מאד ידוע ונחשב בשעתו. ד"ב מלכין נפטר בחיפה בכ"ב בשבט תשכ"ו, 12 בפברואר 1966. בשולי הדברים: ההצגה הייתה אירוע תרבותי מרכזי בחיי קיבוץ עין החורש. במקורה אמורה הייתה לעלות על הבמה כבר בקיץ 1945, אך בשל סיבות שונות, משקיות כספיות ופרסונאליות נדחתה לספטמבר אותה שנה. והפכה לעיקרו של חג הקיבוץ. השמחה באותה שנה הייתה גדולה. מלחמת העולם השנייה הסתיימה בניצחון בעלות הברית. האיום על קיומו של הישוב היהודי הוסר. ולכן הוחגה ההצגה גם בשיתוף צופים מהסביבה. וזאת חרף הקשיים הכלכליים ומצוקת ההכנסות. מזכירות עין החורש אל הח' מנחם שדמי מזכיר קיבוץ מעברות, סוף אוקטובר 1945. "...נמסר לנו מכתבך בעניין הזמנת חברנו להציג את "יום המחר" (לחברי מעברות). החלטתנו בעניין זה היא: אנו מוכנים לאפשר לחברינו להציג את ההצגה, בתנאי של תשלום עבור כל ימי העבודה שצריך יהיה להשקיע בהצגה. בכל יתר ההוצאות: נסיעה, הובלה וכו', יצטרכו לטפל המזמינים את ההצגה...". ב"אצלנו", עלון עין החורש נותרה עדות לקונית מה-18 בספטמבר 1945. "הוחלט שהצגת "הם באו העירה" מחוץ לעין-החורש, תוצא לפועל רק בהסכמת המזכירות. הוקצב סכום של 4 לא"י (לירה ארצישראלית) להבאת החברים מזיכרון-יעקב להצגה". בארכיון הקיבוץ נשמרו תמונות בשחור-לבן מההצגה, וניתן בעזרתן לשכתב את רשימת המשתתפים. בידיעה קצרה אחרת ב"אצלנו" נידונה ההצעה להעניק מתנה לבמאי רפאל צבי, כמנהג הימים ההם. ואכן הוחלט לרכוש עבורו מתנה נאה בסכום העצום של 5 לא"י... הבמאי הנודד רפאל צבי היה "במאי הבית" של החוג הדראמטי והעלה על במתו כמה הצגות. ביניהן "חורשת התות" של אלכסנדר קורנייצ'וק, "ואסה זלז'נובה" של מקסים גורקי, "מעבר לבוג" של שלום עליכם, קטעים מ"פנים אל פנים" של אבא קובנר ואחרות. החוג הדראמטי של קיבוץ "השומר הצעיר" עין-החורש מציג:

הם באו העירה מחזה לג'. ב. פריסטלי עברית: אליהו יוסלביץ' (פורת) הבימוי: רפאל צבי הצייר: חיה אלפרוביץ'-צבי המוזיקה: שמואל פ. (פיק) פזמונים: י. ריכרודל ופישק קמפינסקי (כפרי)

המשתתפים:

ג'ו דינמור - מלח - גד (שי) מלקולם סטריטין - פקיד -זלמן (גולן) סר ג'ורג' הדני - אציל - אדם חכלילי (אדש) פרד קדוורט - בעל עסקים - פישק קמפינסקי (כפרי) אליס פוסטד - מלצרית - אורה (רון) דורותי - אשתו של מלקולם - בתיה זייפמן (זן) ליידי לוקספילד - רגינה פלד (שדה) פיליפה - בתה - מיכל מיס בטלי - משרתת - מנוחה רובינשטיין (ראובני) מפיק כללי וכותב ההקדמה לתוכניה - יצחק אורחן