המרחב העברי מתעתע בך. דוגמאות לא חסר: הביטוי 'אדני היבשה' מציין רצועת מים דווקא. כפר-מנחם הוא בכלל קיבוץ. בתפילת שמונה-עשרה יש 19 ברכות. 'עגל רך' מסתיר גידול והובלה קשים ואלימים. גם מערכון 'הפרלמנט', שנתלש מתוך בית גידולו 'ארץ נהדרת' ונשתל באדנית משל עצמו, מתעתע, כי הוא סאטירה שמשקפת יותר מדי נאמנה מציאות מנטלית הרווחת בארצנו, כלומר - סאטירה הגובלת במימזיס. אז לצחוק או לחוש מיאוס קל?
מעולם לא הרגישו מעטים כל כך (אני) חצויים כל כך: מצד אחד, 'הפרלמנט' הוא ללא ספק נוסחה מערכונית משעשעת, בזכות הניגוד שבין הרפיסוּת המרושלת של גיבוריו, חבורת גברים המדשדשת בין גיל העמידה לגיל המעידה ורבוצה כבר שנים אל אותו שולחן בית קפה - ובין מוּקפדותו הקומית של הטקסט שבפיהם. ושמא זה הניגוד בין הסיטואציה הסחבקית, שאמורה להיות נינוחה ומפרגנת, ובין מערכת היחסים הקטנונית וצרת העין שעומדת בבסיס הסחבקייה הזו. כי לחפש אצל "שאוּלי" וחבריו חמלה או סתם חיבה בסיסית, זה בערך כמו להצמיד פיתה לאוזן בניסיון לשמוע בה את גלי הים.
מצד שני, 'הפרלמנט' גורם חוסר נוחות דווקא משום שגיבוריו דומים כל כך לטיפוסים סביבנו. גם אני מכירה את 'התימני האנוכי והתחמן שאוהב רוסיות'; את הכרסתן; התבוסתן; הקמצן; העקצן.
כן, בלי מאיץ ובלי מנהרות, גילו יוצרי 'הפרלמנט' את החלקיק הישראלי: הגרעין שלו עשוי נוסטלגיה יד שנייה ושמחה לאיד, וסביבו מרחפים קמצנות, חשדנות ושעמום. כדי להתמודד עם תחושת הריקנות הנובעת מהחללים העצומים שמשתרעים בין הגרעין והחלקיקים סביבו, הומצאה החבורה. אז מה אם 'החבורה' מציעה, על-פי רוב, חמצמצות, קנאה וביקורת יותר מאשר תמיכה. אז מה אם היא מהווה, פעמים רבות, ידידות מדומה שמסתירה פחד מבדידות. העיקר שיש עם מי לשבת בשישי בצהריים ולדסקס אם לבוא או לא לחתונה של הבן של אמציה, שהרי "הוא לא נתן ביד" (את ההזמנה).
אני מכירה כמה חבורות. רובן מקרינות זחיחות ילדותית, גסוּת, לפעמים גם רוע. כמו שיטוט בקניון וכמו בומבמלה וכמו "בוא נעשה שיפוצים בבית", לא מופרך לראות בחבורה ניסיון הימלטות משיממון הבורגנות. ואם כך, 'הפרלמנט' מלעיגה לאו-דווקא על החבורה הישראלית, אלא על מושג 'החבורה' בכללותו, ואולי אף מעלה תהיות לגבי עצם מוסד ה'ידידות' ומה שעומד מאחוריו - תחושת היעדר הנגזרת ממצבו הפגום של האדם. כנאמר בקהלת: "את העולם נתן בלבם". עולם מלשון היעלם, תחושת חוסר שלמות הגוזרת עלינו כיססון מתמיד. חֶסֶר שותת זה מחפש איזו מלאוּת להשתייך אליה ולינוק מעטיניה נוסכי הביטחון. ושוב מתגלה העברית בבינתה החריפה, הנוקבת את מסכי ההוויה, כאשר היא קושרת, במקרה לכאורה, בין 'היעדר' ובין 'עֶדֶר'.
