עם צאתו לאקרנים של סרטו האחרון "לרומא באהבה" ניטש שנית הוויכוח על איכותו בין מעריצי אלן ומקטרגיו, ובראשם אורי קליין, מבקר הסרטים של הארץ. כמבקר בעיתון רציני ("לאנשים חושבים") זוכה קליין להערכה כ"מוביל דעה". אולם מה קורה אם משום מה מר קליין לא נוטה חיבה לבמאי כלשהו? כך היה גם לגבי סרטו של יוסי סידר "הערת שוליים" שזכה לפרס התסריט בפסטיבל קאן. לקליין הייתה טינה נגד סידר והוא ביטא אותה בפומבי מעל דפי הארץ, מה שפגע בסידר. כך גם לגבי וודי אלן, הנחשב לאחד הבמאים הגדולים בדורנו. קליין מבקר אותו קשות בכותרת "הנפילה בבימויו של וודי אלן" על גבי 3 עמודים ב"גלריה" (הארץ 20.7.12). יש לציין שעורכי הארץ ניסו לאזן ביקורת זו, אומנם בעמוד אחד בלבד, ע"י ביקורת חיובית מאת נדב הולנדר, בכותרת "זיקית קולנועית משכנעת" (שם, עמ' 56).

מקומדיה, סטירה ועד דרמה

אם היינו צריכים להעריך את תרומתו של אלן לקולנוע מספיק למנות את "מנהטן", "אנני הול" (זכה בארבעה פרסי אוסקר), "פשעים ועבירות קלות", " חנה ואחיותיה", "רגשות" , כדי להכניסו לפנתיאון של יוצרי הקולנוע. אולם אלן לא הסתפק בכך: הוא הספיק ליצור 40 סרטים בז'נרים שונים, מקומדיה, סטירה ועד דרמה (בהשפעת אינגמר ברגמן), כאשר הסגנון ה"וודי אלני" המיוחד מוביל את יצירתו. אלן גם משחק בסרטיו, ונכון, יש בהם חזרה על הדמות הנוורוטית, הפטפטנית שדובקת לעיתים גם באחדים משחקניו, שבסרטים אחרים רחוקים מאד מהסטייל הזה. וודי אלן כותב, מביים ואף מופיע ברבים מסרטיו. המבקרים אומרים שהוא משתמש בחמרים של אחרים, אבל מן המצוי הוא שסרטים נעשים על-פי הספרות ומושפעים מטרנדים מובילים בזמנם. ועדיין יש לאלן הברקות והתייחסויות לתופעות משמעותיות בדורנו. בסרטו "לרומא באהבה" יש "ירידה" על צלמי הפפראצי ועולם התקשורת ההמונית המעריצה את הסלבריטאים, מבלי לדעת למה. בניני, המגלם אזרח מן השורה המוצא עצמו לפתע בעין הצלמות, משתאה למה אכפת למישהו שהוא מעדיף תחתוני בוקסר. אולם לאחר שעניין התקשורת פונה ל"קורבן" אחר ובניני נותר ללא מעריצים, הוא מודה כי עדיף להיות סלבריטאי מוערץ מאשר אנונימי, בינוני, חסר ערך.

העיר בסרטי וודי אלן

מבנה הסרט עשוי, כמו סרטים רבים לאחרונה, מעריכה צולבת (cross cutting) בין מספר סיפורים הקשורים לנושא מסוים, במקרה זה-העיר. זהו סרטו הרביעי של אלן המתרכז בסיפורים ודמויות בערים שונות: לונדון "נקודת מפגש" (2005), ברצלונה "ויקי כריסטינה ברצלונה" (2008), פריז "חצות בפריס" (2011) שזכה בפרס האוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר, ועכשיו - רומא. לעיר יש השלכות ברורות על עיצוב הסרט והדמויות, יש להן היסטוריה, ארכיטקטורה, כוכבים, המזמינים התייחסות. כמובן, כל סרטיו המתרחשים בניו-יורק פועמים בדופק של העיר הגדולה, "התפוח הגדול". אולי כדאי להזמין את אלן ליצור סרט בתל אביב. לבטח ימצא כאן אווירה וסיפורים כלבבו...

העיקר - הליהוק...

אי-אפשר להתעלם מהליהוק של אלן. אחד מגורמי ההצלחה של כל סרט הוא ליהוק נכון. קלינט איסטווד אמר כבר כי אם ליהקת נכון את הסרט, אל תתערב יותר מדי בבימוי, תן לשחקנים המנוסים להוביל את הדמות על-פי הבנתם. כך, פנלופה קרוז הנפלאה בתפקיד הזונה המושכרת ע"י חברים ומגיעה בטעות לצעיר הנשוי, מגלמת את תפקידה בעסיסיות האופיינית לה, חבל שלא רואים אותה יותר בסרט. וודי אלן, המופיע בסרט, משחק את עצמו: יוצר מדיה מזדקן, המבין שיציאה לגימלאות תשבור אותו, ורק בעשייה הוא יוכל להישאר חי ורלוונטי. אלק בולדווין, המתחיל כדמות אמיתית בסרט עובר באורח מסתורי לדמות דמיונית של המגיב, "הקומנטטור" , כמו המקהלה בדרמה היוונית.

ומה עם המוסר...

כקולנוען, ההתייחסות של אלן בסרטיו לעולם הקולנוע מובנת. במספר סרטים הוא מביע את דעתו על הצלחתם המוטלת בספק של כוכבים ובמאים. כאן בסרט הוא מגחך על שיטותיו של שחקן איטלקי מוערך אך דוחה כרודף שמלות מקצועי, וגם על "הקורבן" לכאורה, נערת כפר תמימה, נשואה, שלמרות שאלת המוסר המתעוררת בה מחליטה שלא כדאי לפספס הזדמנות בלתי חוזרת לסקס עם שחקן קולנוע, כי אולי היא תצטער על כך כל החיים. ואם השחקן ברח מפני אשתו ואיננו זמין כרגע והיא כבר במיטה, אז למה לא להשתעשע עם הגנב המתחזה לשחקן הנמצא כבר במיטתה... גם בסרטו " פשעים ועברות קלות" (1989) אלן מתדיין עם ההצלחה של כוכב טלוויזיה נאה (אלן אלדה), מצליח אך שטחי, לדעתו, בשעה שהוא, אלן, רוצה להביא ראיון עם פילוסוף רציני, ללא פעלולי טלוויזיה ופזילה אל הקהל. גם בסרט נפלא זה אלן מעלה את שאלת המוסר ביחסים זוגיים ובשאלת אשמת הרצח. כסרט דרמטי, הצגת הנושא כאן מעמיקה ורצינית: רופא עיניים יהודי מצליח (מרטין לנדאו, 50), מנהל מערכת יחסים מחוץ לנישואין, אך כשאהובתו (אנג'ליקה יוסטון), לוחצת עליו להיפרד מאשתו ומאיימת לגלות לה את סודם, הוא נכנע, לכאורה, להצעה "להפטר" מהאישה. פירוש הדבר לחסל אותה, להיות שותף לרצח בדם קר. ב"פלאש בק" הרופא היהודי נזכר בילדותו בבית אבא, בר המצווה שלו, בדברי הרב האומר שלבסוף החוטא תמיד נענש. אומנם יש לרופא ייסורי מצפון, אך הוא משלים עם הרצח המוזמן בידיעתו, וממשיך בחייו. למי שמכיר רק את הצד הקליל של וודי אלן, כדאי להתעמק גם ביצירותיו "הרציניות" יותר, בדרמות האנושיות, כמו "רגשות" (1978 ,‎Interiors) ו"פשעים ועברות קלות" (1989‎(Crimes and Misdemeanors,.