שקוע בתורה

הרב אלישיב נולד ב-1910 בליטא. ד"ר רמי ריינר מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, שכתב על חייו ועל תפיסתו ההלכתית של הרב אלישיב, מספר שהאדם המשמעותי בחיי הרב אלישיב כילד היה סבו מצד אמו, המקובל רבי שלמה אלישיב, מחבר ספר הקבלה 'לשם שבו ואחלמה'. ראייתו של הסב נחלשה מאוד, והנכד היה יושב לצדו שעות ארוכות, מקריא לו מן הספרים שרצה וכותב את הטקסטים שהכתיב הסב. כשעלתה המשפחה לארץ, ב-1924, וכולם נדרשו להירשם בסרטיפיקט אחד ותחת שם אחד, אימצו כל בני המשפחה דווקא את שמו של הסבא מצד האם. למרות השפעת הסב, דווקא הקפיד הרב אלישיב כל ימיו שלא להידרש לספרות קבלית. במקרים המעטים שבהם ציטט בתשובותיו ההלכתיות ספרות קבלית, תמיד היה זה מכלי שני (ציטוט מפוסק קודם, או מדברי השואל עצמו), כאילו לו עצמו אין מושג בתחום זה. בירושלים המשיך הרב אלישיב לשמש את סבו, ובו בזמן החל גם בלימוד עצמאי. האיש שיהיה לימים המנהיג הבלתי מעורער של כל עולם הישיבות היה אוטודידקט מובהק. מעולם לא למד בישיבה כלשהי, וכמובן גם לא עמד בראש ישיבה כלשהי (בכך המשיך מסורת של גדולי תורה נטולי מעמד מוסדי-פורמלי, כדוגמת החזון אי"ש). למעשה, מאז שעלה לארץ ועד לימיו האחרונים את עיקר תלמודו עשה הרב אלישיב באותו בית-כנסת קטן בגאולה, 'אוהל שרה'. הוא גם לא נחשב בעל חידושים פלפלניים בתלמוד. למעשה, השיעורים שהעביר נחשבו תמיד לבעלי אופי תורני בסיסי, "שיעורים לבעלי בתים" כפי שהם מכונים בעולם הישיבות. למעמדו זכה אפוא בשל התמסרותו המוחלטת ללימוד תורה, ובעיקר בשל יכולותיו כפוסק: גם בקי גדול בעולם ההלכה, וגם אינו נרתע מלפסוק בחדות ובאופן חד-משמעי במקום שבו אחרים נטו לספק ולדחיית הכרעות. הרב אלישיב, לימים הפוסק המובהק של הציבור החרדי ומי שפסיקותיו הביאו ללא מעט עימותים עם רבני הציונות הדתית (בעיקר בתחום הגיור והשמיטה), החל את דרכו בעולם התורה הארצישראלי בלא נטייה לצד אידיאולוגי מובהק. באותם ימים רחוקים הוא היה מקורב מאוד לרב אברהם-יצחק הכהן קוק, שאף סייע בשידוכו וסידר את קידושיו לבתו של 'אבי האסירים', ר' אריה לוין. הרב קוק היה גם הכהן שסידר את פדיון בנו בכורו של הרב אלישיב. הרב אברהם אבידן, לשעבר ראש ישיבת שעלבים ומבאי-ביתו של הרב אלישיב, סיפר פעם שגם בשנותיו המאוחרות, כשכבר היה מזוהה לגמרי עם הציבור החרדי, הקפיד הרב אלישיב בכבודו של הרב קוק וגער באלה שנטו לזלזל בו. עבורו, סיפר הרב אבידן, הרב קוק היה ונשאר 'הרב הירושלמי' – בה"א הידיעה, וביידיש. גם קשריו התורניים האחרים של הרב אלישיב לא ביטאו זיקה אידיאולוגית מובהקת: מצד אחד היה מקורב לראש בית-הדין של העדה החרדית, הרב ראובן בנגיס, שאף הסמיך אותו לרבנות, ומצד שני היה מקורב מאוד גם לרב הראשי שהחליף את הרב קוק, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. הקשר בין הרב הרצוג ומשפחת אלישיב התחיל עוד בזמן הסבא המקובל, כשהרב הרצוג ביקש ממנו הדרכה בספרות הקבלה שבה לא היה בקי. הרב הרצוג, שרצה מאוד לקדם חוקה תורנית למדינה, ביקש ברוח זו לקדם ככל האפשר אנשי הלכה בעלי כתפיים הלכתיות רחבות, שיוכלו להעמיס עליהן את שאלות הציבור הגורליות. הוא זיהה ברב אלישיב (הנכד) יכולת כזו, ודאג לקדם אותו במהירות מטאורית לתפקידים חשובים: מיד לאחר מלחמת העצמאות מונה הרב אלישיב לרב העיר רמלה, כעבור שנים ספורות – לדיין בבית-הדין האזורי בירושלים, וכעבור עוד כמה שנים – לדיין בבית-הדין הרבני הגדול. בכל אותן שנים הוא היה גם אורח קבוע בפורום הרבני שכינס הרב הרצוג בביתו מדי יום שישי, לצד רבנים ותיקים בהרבה. הרב הרצוג גם נהג להפנות אליו שאלות סבוכות, שבפתרונן התקשה בעצמו.

עם מינויו של הרב שלמה גורן לתפקיד הרב הראשי ב-1972, נוצר הקרע הדרמטי בין הרב אלישיב לעולם הרבנות הממלכתית. שבועות ספורים לאחר בחירתו כינס הרב גורן בית-דין מיוחד והכשיר את מעמדם של האחים חנוך ומרים לנגר, שהוגדרו לפני כן בפסיקת בית-הדין הרבני הגדול ממזרים (אמם ילדה אותם מבעלה השני, לאחר שנפרדה מבעלה הראשון ללא גט). הרב אלישיב התפטר אז בזעם מבית-הדין הגדול, בטענה שההיתר ניתן מתוך לחץ פוליטי של ראשי המדינה על הרב גורן. כשחושבים על עימותי השנים האחרונות בין תלמידי הרב גורן ותלמידי הרב אלישיב בסוגיית ביטול הגיור למפרע, אירוני לגלות שאז היו העמדות הפוכות: אחד מנימוקיו של הרב גורן להיתר הממזרים היה שהבעל הראשון, גוי שהתגייר, נודע כמי שאינו שומר מצוות, ומשום כך גיורו אינו תקף ולכן גם לנישואים אין תוקף - בעוד הרב אלישיב סבר בתוקף שאין לבטל גיור גם אם התברר שהגר אינו שומר מצוות. למעמדו העליון בעולם החרדי זכה הרב אלישיב לאחר שהרב אליעזר שך, גדול הדור הקודם, נהג להפנות אליו את מי שביקש להתייעץ עמו בשנותיו האחרונות, כשכבר התקשה לקבל פונים ולענות לשאלות. הרב אלישיב נחשב פוסק מחמיר במיוחד, גם במונחים חרדיים. כך למשל הוא התנגד בתוקף לכל אפשרות של כפיית גט על בעלים סרבנים – זאת לעומת נטייתו להקל דווקא במקרים של נשים עגונות שבעליהן נטשו אותן ונסעו לארצות רחוקות. הוא צידד, כאמור, בביטול הגיור של מי שאינו שומרי מצוות, ולמעשה כל יחסו לחילונים היה מחמיר במיוחד: הוא התנגד לראות בהם 'תינוקות שנשבו' (הגדרה שלא פעם מקוממת חילונים, אבל במקור נועדה להקל את מעמדם ההלכתי), משום שבמדינת ישראל הם חיים לצד יהודים דתיים וממילא מכירים גם את הדרך הזו; התייחס בהסתייגות לנישואי כהן עם חוזרת בתשובה (שהרי לכהנים אסור להינשא לנשים שקיימו בעבר יחסי אישות, כמו גרושות), ואף פסק למשפחתו החרדית של העיתונאי המנוח ישראל סגל שלא תשב עליו שבעה. ריינר, שכאמור חקר את תפישתו ההלכתית של הרב אלישיב, מעלה במחקרו את ההשערה שמה שמתואר "נטייה לחומרה" הוא למעשה נטייה חדה לפורמליזם הלכתי, כזה שלא מאפשר לנסיבות חיצוניות ולשיקולים צדדיים (כמו איך יתקבל הדבר בציבור) להטות את הפוסק ממה שנראה לו דיוק הלכתי. את הנטייה הזו עצמה קושר ריינר דווקא לרקע הקבלי של הרב אלישיב, ולתפיסה הקבלית-דטרמיניסטית של הסבא, שהאמין שלא רק העולם בכלל, אלא גם כל אדם פרטי, מובלים על-ידי הקב"ה למקום שהוא ייעד להם מלכתחילה. אם אכן נכונה השערה זו, מתברר שגם בעולמם של גדולי תורה והלכה האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו.