ההודעה הראשונית על הפיגוע בבניין הביטחון הלאומי נמסרה בטלוויזיה הסורית מעט אחרי השעה 12:00 ביום רביעי. "מחבל מתאבד פוצץ עצמו בתוך הבניין במהלך ישיבת קבינט שבה השתתפו שרים ובכירים במנגנוני המודיעין הסורי", אמר הקריין.
האווירה הייתה קשה, אך לא ניכרו זעם או פאניקה. ואז הגיעה ההודעה כי בהרוגים שר ההגנה דאוד ראג'חה וגיסו של
בשאר אסד אסף שאוקת - אחד האנשים האכזריים ומטילי האימה במשטר הסורי, הנשוי לאחותו של אסד, בושרה. הפעם הגיעו המורדים למשפחתו של בשאר.
ואז החלו לזרום הגרסאות הסותרות. לפי דיווחים אחדים היה זה מחבל מתאבד שפוצץ עצמו בחדר הישיבות הסגור. על-פי דיווחים של צבא סוריה החופשי, היה זה מטען שהוסלק מראש, הופעל בשלט-רחוק ולכל המעורבים במבצע שלום.
איכשהו היה ברור שיש משמעות להבדל. עניין של סגנון שרומז גם על המהות. מחבל מתאבד - חתימת יד איסלאמיסטית. פיגוע בשלט-רחוק - פעולה של צבא סוריה החופשי. בהמשך יטענו אנשי ליווא אל-איסלאם, 'חטיבת האיסלאם', של המורדים האיסלאמיסטים מהעיירה דומא, כי הם המוציאים לפועל של הפיגוע ולא צבא סוריה החופשי. בשלב זה, לא ברור אם מדובר בתחרות אמיתית או בסוג של דיס-אינפורמציה שנועד לבלבל את המשטר בדמשק ולהטעותו.
אך הם לא מתבלבלים. לא כל כך מהר. סמוך לשעה שלוש התעשתה הטלוויזיה הסורית ופרסמה הודעה שלפיה "שכירי חרב אחראים לפיגוע" וגם הבטחה לרדוף אותם ואת שולחיהם ולטהר את סוריה משרידי הכנופיות החמושות. "מי שחושב שהרג מפקדים בכירים יכול לסובב את ידה של סוריה - משלה את עצמו", נמסר בהודעה של צבא סוריה.
וכך, למרות שבשלב זה היה ברור שמדובר באירוע חסר תקדים, כל הסימנים הורו שהמשטר בדמשק ספג אומנם מהלומה אדירה, אך הוא התעשת ושומר על קור רוח. במקביל יצאה הודעה על מינויו של הגנרל פאהד ג'אסים אל-פרייג' לשר ההגנה החדש.
בשלב הזה החלטתי להתקשר ל-ס', המקור הסורי המוכר היטב לקוראיו הנאמנים של הטור, ולברר מה ידוע לו, אם בכלל. בימים האחרונים, שלא כהרגלו, היה ס' במצב רוח מרומם. הוא לא התלונן ולא רטן כל הזמן. סוג של אופטימיות חדשה נשבה ממנו. בהתחלה ייחסתי את השמחה לעריקתו המוצלחת של הגנרל מנאף טלאס בשבוע שעבר. אבל בדיעבד, היא הייתה כנראה רק חלק מהעניין. ניכר היה ב-ס' שהוא רגוע דווקא מפני שכבר עשרה ימים לפחות יש תחושה באוויר שמשהו גדול קורה, שהוא בעיצומה של עשייה כלשהי.
"את תראי", אמר ס' בפרץ פתאומי של אופטימיות, "זה לא ייקח עוד הרבה זמן. יום אחד נתעורר בבוקר ו... פוף. הכול ייגמר".
התחלתי לחפש את ס' כמו בעבר. זה לא היה פשוט. אי-אפשר היה למצוא אותו בשום מקום. הוא לא היה בביתו באמסטרדם, לא במשרד, וגם למשפחה שלו בכורדיסטן העירקית על גבול סוריה לא היה מושג איפה הוא. גם החברים שלו באיסטנבול ובאנטקיה, על גבול טורקיה-סוריה, לא ידעו איפה ס'. בסוף מצאתי אותו בלונדון. לא שאלתי מה הוא עושה שם. היה ברור שהוא נקרא כבר שעות ארוכות קודם להתייעצויות.
"מברוק", אמרתי ל-ס'.
"מברוק", ענה ס' בקול חגיגי.
"תגיד", שאלתי, "אתה בטוח שהפעם זה אמיתי? שזה לא כמו סיפור החיסול מ-20 במאי שהתברר כברווז מוחלט?"
"בטוח", ענה ס', "במאה אחוזים. זה אמיתי. לגמרי. פרט לשר ההגנה ולגיסו של בשאר, יש חמישה-שישה בכירים נוספים שנהרגו. גם שר המשטרה נהרג וגם שר ההגנה לשעבר, חסן טורקמני. גם הגנרל חאפז מחלוף".
"אותו טורקמני שבשאר שלח בקיץ שעבר להידבר עם הטורקים?" שאלתי.
"אכן", השיב ס'. "היה שלב שארדואן ניסה לשדל את בשאר שיסכים להתחלף בכסא עם טורקמני. כאילו היה לזה סיכוי כלשהו. עכשיו", הוסיף בצחקוק, "כבר אין שום סיכוי".
"יש לך מושג מה קרה?" תהיתי. "יש גרסאות סותרות. חלק אומרים מחבל מתאבד, חלק אומרים מטען שהופעל מרחוק".
"ובכן", ענה ס', "ככל שאני יודע, הדיווחים מוטעים, אולי בכוונה. בפועל, הסיפור מורכב קצת יותר. היו שני פיצוצים. בשלב הראשון היה פיצוץ בחזית הבניין לביטחון לאומי. מכונית תופת או מטען חיצוני. בכל אופן, משהו מורכב. כל הבכירים נלקחו במהירות לחדר בטוח בתוך הבניין, ושם הופעל מטען - או בידי אחד משומרי הראש שנשא על גופו חומר נפץ או מטען שהוסלק שם מראש. זו רק ההתחלה. נדבר בעוד כמה שעות, או-קיי?"
"או-קיי", אמרתי כאילו הייתה לי ברירה, "ביי".
מראשי המסגדים קראו לעריקה במחשבה לאחור, צריך להודות שהיו כמה וכמה סימנים מקדימים שמשהו גדול עומד להתרחש. אך מעבר לרמזים ולסימנים, כבר בשבוע שעבר הוציא מפקד צבא סוריה החופשית, הקולונל ריאד אל-אסד, הודעה רשמית שהתקבלה החלטה לצאת לקרב האחרון על דמשק.
איכשהו, למרות הדרמה המקופלת במילים, הודעתו לא קיבלה את תשומת הלב הראויה. אולי בשל ההתרגשות מעריקתו של הגנרל מנאף טלאס, אולי בשל ההתקוטטות בין רוסיה למערב. אבל מי ששם לב לא יכול היה שלא לתהות. הרי הקולונל אינו פטפטן - הוא הוציא מעט מאוד הודעות רשמיות בשנה וחצי האחרונות, וזו האחרונה הייתה יוצאת דופן. לא רק בתוכן שלה, אלא גם בהסבר שנלווה לה.
"המטרה בהעברת הקרבות ללב דמשק", הסביר הקולונל אל-אסד, "היא לגרום לשינוי תודעתי בתוך הצבא הסורי. לתת דחיפה אחרונה לחיילים הפשוטים, אלה שעדיין משרתים. להבין שהרגע הגיע, שהמהפכה דופקת על הדלת ושעליהם לקום, להתנער, ולהצטרף לשורות המורדים".
זו גם הסיבה שההכנות לקרב על דמשק לא היו חשאיות. להפך. בשיחות ערב הפיגוע ברשת, בסקייפ, אנשים דיווחו על ציפייה ל"הפתעה טובה".
וזה, פחות או יותר, מה שקרה בשטח. בראשית השבוע האחרון החל הקרב על דמשק. בימים האחרונים עוד ועוד קבוצות החלו לנוע לעבר דמשק, והצטרפו לקרבות בשכונות. תחילה בשולי העיר, ואז החלה החתירה פנימה. תחילה בשכונות כפר סוסא, תדמון ומידאן, ואז לקראת יום רביעי, הדחיפה לעיבורי דמשק.
בין העולים על דמשק היו גם אנשי ליווא אל-איסלאם, המורדים האיסלאמיסטים מפרברי דומא, לא הרחק מדמשק. בראשית השבוע אומנם הצליח הצבא הסורי לכופף אותם, אך זה התגלה כניצחון פירוס. מכיוון שאיבדו את השליטה בדומא, יצאו אנשי ליווא אל-איסלאם והצטרפו לקרב על דמשק. בהמשך גם תבעו בעלות על הפיגוע שחיסל את הצמרת הביטחונית הסורית, לפחות בחלקה.
ואז צפה ועולה השאלה: או-קיי, ומה עכשיו? האם זהו רגע מכונן במאבק? ללא ספק. אך האם יביא בכנפיו את המהפך המיוחל - גל עריקה המוני, שיהפוך באחת את הצבא הסורי ממכונת הרג לגוף חלול?
ביום החיסול, יום רביעי, ככל שנקפו השעות התברר שמשהו משמעותי מאוד התרחש. שינוי תודעתי - זה מה שקרה בשני הצדדים, המשטר והמורדים גם יחד. ההכרה שהמשטר אינו חסין, שמשפחת אסד אינה מחוץ להישג יד. שאסד גמור. שדמשק תיפול ועמה גם חאלב. שזה רק עניין של זמן, והזמן התקצר מאוד. זה מה שרצה הקולונל אל-אסד להשיג בקרב על דמשק, וזה הצליח. השאלה היא באיזו מידה, ואם השינוי התודעתי הזה יביא בתוך יום, יומיים, שבוע או חודש לעריקות המוניות ולהתפוררות הצבא.
דיווחים על עריקות אכן החלו להגיע. על-פי דיווחים בסקייפ ממקורות מתוך דמשק, בשעות הצהריים החלה תופעה חדשה: אימאמים החלו להשמיע מראשי המסגדים קריאה לחיילים לערוק, במיוחד חיילים במחסומים בדמשק. ובעוד שמות ההרוגים מהדהדים מעל צריחי המסגדים, קראו האימאמים לחיילים להציל את עצמם, לנטוש את המחסומים ולהצטרף למורדים.
בכל המהומה הזו התברר ששלומן של שלושים המשפחות היהודיות שעוד נותרו בדמשק טוב. הן בקשר עם הרב של קהילת אנטקיה, ויש מי ששומר עליהן.
האם הרודן ינקום? הימים הקרובים יהיו מכריעים. יש כעת הרבה סימני שאלה. בראש ובראשונה, מידת הלכידות של הצבא הסורי. שאלה נוספת שצפה היא זו: אם הקרבות בדמשק ילכו ויסלימו, האם צפויים כעת תושבי דמשק לחוש את נחת ידו של המשטר? האם הנקמה כבר בדרך? לפי דיווחים שמגיעים ממקורות שונים, עוד ועוד אתרים בדמשק מופצצים כבר עתה מן האוויר, על-ידי מסוקים.
שאלה נוספת: האם תחל בימים הקרובים בריחה מבוהלת מדמשק או אולי ההפך? אם המשטר ימצא את עצמו במצור ובאקט של ייאוש, תופעל התוכנית האולטימטיבית להצלת בשאר אסד, משפחתו וכוחותיו הנאמנים ביותר באמצעות נסיגה מתוכננת למעוז ההיסטורי המבוצר של המיעוט העלאווי בלטקיה.
זהו תסריט שהמיעוט העלאווי מתכונן לו כבר ארבעים שנה - מאז שתפס חאפז אסד האב את השלטון, ב-1970. על-פי מסמכי ויקיליקס, רעיית הנשיא אסמה אסד אכן הייתה עסוקה מאוד, עד לאחרונה, בריהוט ארמון הקיץ בלטקיה. היא רכשה ריהוט יקר ברחבי אירופה.
על-פי כל הסימנים, הקרבות העזים שניהל הצבא הסורי בחומס ובאזור לטקיה בחודשים האחרונים לא היו אלא סוג של טיהור אתני, שנועד להכשיר את הקרקע למציאות עתידית של התפרקות סוריה למעוז עלאווי בהרים ומדינה סונית בשאר שטחה של סוריה.
מציאות כזו אפשרית. התקדים ההיסטורי קיים. מציאות של סוריה מחולקת תטרוף את הקלפים באזור כולו, ותהפוך אותה לסוג של אפגניסטן, רק הרבה יותר קשה, אלימה ונפיצה ממה שאפגניסטן הייתה אי פעם.
במקרה כזה, סביר להניח שהאלימות תחלחל עד מהרה לעירק, ללבנון, לירדן, לטורקיה ולרמת הגולן. מה יקרה אז עם כל מצבורי הנשק הכימי והביולוגי? האם יצליחו גורמי אל-קאעידה בסוריה או אולי חיזבאללה להניח יד על אמצעי לחימה בלתי קונבנציונליים?
הרבה שאלות, מעט מאוד תשובות. דבר אחד ברור: ההתקוממות בסוריה קפצה מדרגה. האופוזיציה הסורית הוכיחה יכולות ארגון וביצוע מרשימות, וזמנו של בשאר אסד בשלטון התקצר. התקצר מאוד.
ההתנקשות בבכירים, בעיקר בשר ההגנה ובגיסו של בשאר אסד, משמעותית ומרשימה ככל שתהיה - אין בה כדי להפיל את המשטר. עיקר השינוי הוא תודעתי. תחושת ניצחון הולכת ומחלחלת בתודעת המורדים, תחושה שאולי תאפשר בהמשך גם סוג של לכידות חברתית ועדתית בסוריה השסועה והמפוררת. אך כלל לא בטוח שזה מספיק כדי להציל את סוריה מעצמה ואת האזור מסוריה.
