סיפור המחזה מתרחש בבית האלמנה הטריה ברנרדה אלבה, דמות שתלטנית, אשה קשה, שכל מודעיה שונאים אותה. על-מנת ליצור דמות כזו של אשה כה שנואה, רודנית, שממש מתעללת בחמש בנותיה, תוך שימוש במנהגים מיושנים ועבשים, צריך כוחות נפש ויכולת למלא את התפקיד. אלמה דישי, שכבר בלטה בהצגות קודמות של סמינר הקיבוצים, מתנהלת בתקיפות אצילה, עם ראש זקוף, ואינה נכנעת לרצונו של אף אחד. היא ממש רודה בשתי המשרתות שלה ובבנותיה, כמו מלכה בארמונה. הבנות חוששות מכל תגובה שלה, ומשתי המשרתות - רק אחת, פונסיה, מעיזה להעיר פה ושם ולעוץ עצה חכמה לבעלת הבית. עדי לב מבצעת נפלא את הדמות החכמה ועתירת הניסיון, שלא מועדת ביחסה לגבירתה. אין בהצגה ולו גבר אחד סצינת הפתיחה עשויה בריאליזם נוקב, על כל הפרטים של התנהלות טקס האבל, לאחר ההלוויה בבית הנפטר. רינה ירושלמי דקדקה עד לירידה לפרטים כמו הנרות, והשירה המלווה את הנשים האבלות (כן, גם בקהילה ארכאית זו יש הפרדה בין הגברים לנשים. אין בהצגה ולו גבר אחד). סצינה מרשימה ביותר. כך גם הסצינה המיסטית לקראת סוף המחזה, כשכל האחיות מופיעות לראשונה בלבן, בניגוד לשחור האבל ששולט על הבימה כל ההצגה, והסצינה מתבצעת בתנועה בלבד, ללא אומר. תוקפה חזק יותר, מכל המלל הפיוטי הצרוף שנשמע לאורך ההצגה. למרות שלכאורה מה כבר אפשר לומר על אבל משפחה, ולא נאמר - ועוד באווירה דיכאונית כזו - הרי שההצגה של הבימאית רינה ירושלמי לוכדת את הצופים ומרתקת אותם לכל תנועה, זיע ואומר של הנפשות הפועלות. כל אחת מהנשים מתאפיינת בתכונותיה השונות. הבולטות ביניהן הן הדר ברבש (היפה המציאות), וכאן - ממושקפת כמגדלנה, רבת ההבעות ויכולת החצנתן, רונית סטרשנוב כאדלה - האחות הצעירה מכולן, חמודה ומלאת החיים, שאינה מסוגלת לחיות לפי התיכנות של אמה, שאת אהובה של אדלה היא מייעדת לבתה אנגוסיטאס (נועה פרידמן המעולה, שנאמנה לכל הוראה מהמלכה-האם), תיכנות שמביא לאסון בסופו של דבר. דמות נוספת, שהופעתה כאן, בבימוי המבריק של ירושלמי, היא בבחינת הישג אמנותי מרשים ואכספרסיבי ביותר - היא אמה של ברנרדה (נצנת מקונן, שזכורה בדמות ז'וזפין בייקר, שמילאה בהצגת המחווה לציירי האקול דה פארי בתחילת השנה). השחקנית יפת התואר והתמירה מופיעה כזקנה גבנונית וקטנת קומה, הלבושה בשמלת כלה שידעה ימים טובים יותר, ומחכה כלואה בחדרה, לחתן חדש. מה שמזכיר את דמותה של מיסיס האווישאם ב"נועד לגדולות" של צ'ארלס דיקנס. כל תנועותיה, הבעותיה ודבריה הם בגדר פנינה תיאטרלית. ביקורת חריפה על החברה הקתולית בספרד המחזה של לורקה, כמו כל יצירותיו האחרות, מעביר ביקורת חריפה על נוקשותה של החברה הקתולית בספרד, על המנהגים השמרניים במיוחד כלפי הנשים, שכולאים נשים אבלות ל-7 שנים בביתן, גם אם הן רק בתו של הנפטר, והן עדיין רווקות. ויחד עם זאת - נפרשת לפנינו דרמה קולחת, מרתקת ונוקבת. משחקן של שלוש מהשחקניות מתוך התשע, שהן כבר בוגרות של שנה שעברה, יחד עם כל המוכשרות המסיימות כעת את לימודיהן, ועוד 4 שחקניות חיזוק מכיתות נמוכות יותר, כקהל האבלות בטקס המרשים בבית המת, בתפאורה המצטיינת במקוריות ובקומפוזיציה נהדרת של נאוה שטר, התלבושות האותנטיות שעיצבה גילי כוכבי, התאורה המקצוענית של מאיר אלון מהבימה, התרגום היפהפה של רבקה משולח ועריכת הפסקול של יהונתן מגון - כל אלה מרכיבים את המוצר המעולה הזה, שהוא הצגה מוכנה לעלות בפני קהל, האמון על תיאטרון רפרטוארי משובח. שאפו לביה"ס לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים ולכל העושים במלאכה.