בתיקון הראשון לחוקה האמריקנית נסמכו
חופש הביטוי (זכות הפרט לבטא את עצמו) וחופש העיתונות (זכות תעשיית העיתונות להתבטא, ובעיקר לבקר את השלטון), ומאז מתבלבלים ביניהם, עד כדי שיש החושבים שהם אחד.
ספרו של נגבי עוסק בחופש הביטוי, אך רק במבוא לחופש העיתונות. זה ספר מפרט מאוד, שסובל, בעיניי, מלָקות מסוימת: הוא יותר מדי ישראלי ויותר מדי עכשווי. פרט לכך הוא ספר לימוד טוב מאוד, שמכניס את הסטודנט, את הקורא ואת העיתונאי בזהירות מבוקרת לתוך הים העמוק של חוקי עיתונות ושל אתיקה עיתונאית.
בבית-הספר לעיתונות, שלמדתי בו בארצות-הברית, לימדו את המקצוע דיני עיתונות ואתיקה עיתונאית שני סוגי מורים: משפטנים ועיתונאים בעלי ניסיון בעריכה. כסטודנט, אהבתי לשמוע את הרצאות העיתונאים, כיוון שעסקו בדברים אמיתיים ולא בעניינים שברומו של עולם המשפט. נגבי חובש את שני הכובעים יחד, ויש לו ידע מפליג בתחום דיני העיתונות בישראל.
לכאורה, בישראל הבעיה סבוכה בהרבה כיוון שאין לנו חוקה כתובה, ואין שום חוק, המבטיח את חופש העיתונות, אלא פסיקת בג"ץ בשנות החמישים (השופט אגרנט בבג"ץ קול העם), שייבאה ארצה את הערכים האמריקניים. לכן, אני סבור, היה מקום לדיון הרבה יותר רחב, במבוא לספר, על הגירסה האמריקנית של חופש העיתונות.
נגבי סבור, כי נשחקה יכולתה של מערכת המשפט הישראלית להגן על חופש העיתונות, ומציע דרכים לתקן את המצב.
להערכתי, תרומתו העיקרית - וכנראה החלוצית - של נגבי, בהפניית תשומת-הלב לצנזורה העצמית של העיתונאים ושל העיתונים ("האויב מבפנים"). כתוצאה מכך, מועלים העיתונות והעיתונאים בתפקידם להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, שהוא ורק הוא הבסיס לחופש העיתונות.
הדוגמה הטובה ביותר בעיניי היא התפקוד הלקוי של העיתונות הישראלית בסתיו 1973, ערב מלחמת יום הכיפורים. כידוע, לא התריע שום עיתונאי על המלחמה הקרבה - גם כיוון שהרמטכ"ל ביקש מעורכי העיתונים להימנע מפרסום על ההיערכות של צבאות ערב לאורך גבולותינו. לקראת המלחמה פורסמה רק ידיעה מטופשת אחת (ואני מתייחס לחומר הגולמי - שכתב
יעקב ארז, איש
מעריב - כפי שהוגש לביקורת הצנזורה), שהמעיטה בערך ההיערכות המצרית למלחמה, והעצימה את מוכנות צבאנו. בסיכומו של דבר, ראינו, שלא היו דברים מעולם: צבאנו לא היה ערוך, והמצרים היכו אותו שוק על ירך.
זה נובע מהעובדה, שלבעלי התקשורת יש אינטרסים כלכליים, אינטרסים אישיים ואינטרסים פוליטיים, המטים את דיווחי התקשורת - עד כדי שקרים בוטים. וראינו זאת בדיווחים המתלהמים על טיפשות אוסלו, על גירוש יהודי קטיף, על מנוסתנו מלבנון, על העסקה המזוויעה לשחרור
גלעד שליט ובאחרונה בדיווחים השקריים על פסק-דינו של אולמרט (ואלו רק דוגמאות מעטות).
אחדות דעים מופלאה חופש הקניין מתיר לבעלי התקשורת חופש כמעט מוחלט להדפיס/לשדר כאוות נפשם, במסגרת מגבלות החוק. נגבי מצטט (עמוד 257) את א"ג ליבלינג ('חופש העיתונות מובטח רק לבעלים של אמצעי תקשורת'). אני מכיר את הגרסה של הבימאי דיוויד קרוננברג, 'מי שרוצה חופש עיתונות, שירכוש לעצמו עיתון'. לפיכך, אין מי שמגן על זכות העיתונאי להביע את דעתו (ראוי לציין, כי היום כמעט לכל מי שרוצה יש בלוג, והוא יכול לכתוב לכאורה כאוות נפשו). בכמה עיתונים בישראל נהוג, כי שמו של עיתונאי שכיר הנו, לכאורה, רכוש של הבעלים, והוא יכול לפרסם בשם עיתונאיו ידיעות ומאמרים כרצונו.
כמובן, תמונת העולם של הציבור - הקוראים, המאזינים והצופים - מעוותת כתוצאה מכך (וכמובן, כתוצאה מאחדות הדעים המופלאה של העיתונאים, שרובם מוטים פוליטית לכיוון מסוים מאוד). כפי שהזהיר תומאס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארצות-הברית וממעצבי חופש העיתונות בה, לפני יותר ממאתיים שנה: קוראי עיתונים יודעים על העולם הרבה פחות ממי שאינם קוראים אותם.
את הצנזורה על עיתונאיו מפעיל המו"ל באמצעות המערכת - גם בשידור הציבורי - גם מבלי שיסתובב במסדרונות (כמו כמה מעורכי העיתונים ומהמו"לים בישראל), ויטיל אימה במערכת. הוא קובע מי יועסק כעיתונאי/עורך, מי יקודם, מי יקבל בונוס, ומי יקבל העלאת שכר. כבר לפני יותר מחמישים שנה הזהירו חוקרי עיתונות על נוכחותו המאיימת של מו"ל במערכת ועל השיטות, שבהן הוא אוכף את עוצמתו - גם באמצעות מדיניות משאבי-אנוש.
והדבר קשה יותר כאשר מו"לים הנם בעלי אינטרסים כלכליים - מעבר לרצונם העז למכור שטחי פרסום - ומשתמשים באמצעי התקשורת שבבעלותם לקדם את האינטרסים הללו, או אינטרסים אישים. כך מקבל הציבור הישראלי מידע רדוד ואחיד, שאינו עוזר לו לקבל החלטות על טיב השלטון, אלא נועד כתחילה לגייס תמיכה/התנגדות בהתאם לנטאי המו"ל.
ספר הלימוד של נגבי כתוב קריא (לעומת מה שיכלו משפטנים לעולל לחומר) וערוך היטב. טוב שהצטרף למעט הספרים על דיני עיתונות בעברית. עם זאת, מצאתי קושי מסוים בספרו של נגבי: כספר לימוד היה ראוי, שיצויד באינדקס מפורט של עניינים, ולא רק בתוכן עניינים.