היו רגעים בבית המשפט במוסקבה שבהם נדמה היה שהמשפט נערך במכונת זמן, ולא מדובר במוסקבה 2012 אלא במדריד 1492. התובע אלכסיי ניקיפורוב, בתפקיד האינקוויזיטור, הסביר בהופעתו בבית המשפט כי "פעולותיהן של הנאשמות מצביעות על שנאה ועוינות לדת", ולכן "בהתחשב בחומרת הפשע ובסכנה הנשקפת לציבור משלוש הנאשמות, הדרך היחידה לתיקונן היא לשלול מהן את החופש ולבודד אותן מן החברה".
מלאכת השכנוע של התובע לא הייתה פשוטה. מה שהציבור ברוסיה ובעולם ראה לנגד עיניו הוא שלוש נשים צעירות, נאות, נבונות, שתיים מהן אימהות לילדים קטנים, שהתנהלו ברוגע, עמדו על זכויותיהן ושמרו על קור רוח. לא בכו ולא התנהגו בדרך "נשית" או היסטרית.
מאז תחילת המשפט בשבוע שעבר רוסיה כולה דבוקה למסכים. סקרי דעת קהל מראים כי הרוסים חצויים ביחסם לשלוש הנשים הצעירות. יש הרואים בהן גיבורות תרבות ויש המתייחסים אליהן ככופרות הפוגעות בקודשי הדת ועל כן ראויות לכל עונש. זאת למרות שרוסיה היא מדינה חילונית וחוקי הכנסייה וכלליה אינם נכללים בחוקי המדינה.
בהיעדר תרבות אזרחית ברוסיה המסוגלת להכיל מחאה בדרך משפטית קורקטית, נוצרים מצבים כמו התביעה נגד להקת 'פוסי ריוט'. בכל מקום אחר במערב היה דין המשפט להידחות בטיעון שסעיף האישום הספציפי אינו הולם. גם אם כן, השאלה שצריכה להתברר היא אם הפגיעה בחוקי הכנסייה וכלליה אכן עולה לכלל פשע שנאה כלפי הדת. זו שאלה עקרונית, שהייתה מתבררת בצורה הטובה ביותר בבית משפט עליון ולא בהתנהלות הביזארית שבה חזה העולם כולו.
ובכלל, לא ברור עד כמה ההתחכמות הפוסט-סובייטית הזו תשרת את משטר פוטין. בדיעבד, משפט הראווה של בנות להקת 'פוסי ריוט' עלול להתברר כקו פרשת המים של פוטין. רבים בעולם הרחב גילו עניין בבנות 'פוסי ריוט'. שורה ארוכה של אמנים בינלאומיים התייצבו לצדן, ובהם מדונה, סטינג, רד הוט צ'ילי פפרס ועוד. חשוב מזה, הבנות מייצגות קו פעילות של אמנות עכשווית שמעוררת עניין והזדהות בעולם כולו. בימים האחרונים אף הולכת ומתפשטת תופעה בינלאומית של LOOK ALIKE, אנשים שמתלבשים כמו בנות הלהקה ומפגינים בעדן. גם בישראל נערכו בחודשים האחרונים הפגנות בעד 'פוסי ריוט', הן בחוגים פמיניסטיים והן בקרב אמנים ישראלים ילידי רוסיה, שבאופן טבעי מחוברים בטבורם לסצנה האמנותית הרוסית שהיא רחבה, חשובה ומעניינת.
זואיה צ'רקסקי, ציירת הפועלת בתל אביב, היא אחת האמניות שהביעו תמיכה בלהקה הרוסית. לדבריה "אמנם אין בישראל אמנים רדיקלים כמו ברוסיה, אך יש תחושה אינטואיטיבית של שייכות והבנה על מה הם מדברים, יש קשר חברי והבנה של הסצנה המוסקבאית".
לרוסיה, אומרת צ'רקסקי, יש היסטוריה של רדיפה של אמנים. זה קורה גם היום. 'פוסי ריוט' היא רק חלק מהתמונה. כך למשל, אמן רוסי עכשווי שערך מיצג ביריד אמנות ובו פירק בגרזן איקונות נעצר ונפתח נגדו תיק פלילי. הוא נאלץ לברוח, היום הוא חי במעמד של פליט בצ'כיה. במקרה אחר, אמן רוסי שצלב את עצמו ליד כנסייה נאלץ לברוח גם הוא. יש התערבות שלטונית שיטתית בתחומי האמנות, כמו במקרה הידוע של התערוכה 'סכנה, דת' שנסגרה בצו שלטוני. בעניין הזה, מוסיפה צ'רקסקי, הכנסייה הרוסית האורתודוקסית היא לא פחות מזרוע של המשטר. "הבחירה של בנות להקת 'פוסי ריוט' לערוך את המיצג בכנסיית ישו המושיע במוסקבה לא הייתה מקרית. מבנה הכנסייה, שנבנתה מחדש בשנות התשעים, הוא גם סמל לשחיתות שלטונית - ובנתונים האלו הפעילות של 'פוסי ריוט' היא תגובה טבעית. רדיקלית אמנם, אך אחת שמנסה להגדיר מחדש את המרחב החופשי של האמן והאזרח. במדינה אחרת, בנות 'פוסי ריוט' לא היו מגיעות לכלא. היו קונסים אותן, מזהירים אותן. לכלא לא היו זורקים אותן".
מיכאיל גרובמן, צייר ומשורר ממרכז הכובד של הפעילות האמנותית הישראלית-רוסית, מזדהה גם הוא עם הבנות העצורות: "מעטות העבודות שמחברות בדיוק גדול כל כך הבנה היסטורית ופילוסופיה עם אמנות עכשווית כמו המיצג של 'פוסי ריוט'. זו אמירה אמנותית מלאת חכמה ועשויה היטב, שיש לה שורשים בתרבות הליצנות העממית הרוסית במאה השבע עשרה, שאנשיה נרדפו על-ידי הכנסייה ולא פעם הואשמו בכפירה".
והאלימות, מזכיר גרובמן, אינה זרה לכנסייה. אם חשבנו שהזוועה הזו נעלמה מן העולם, אז במערב אולי כן. לא ברוסיה. בגדול, הוא אומר, בנות 'פוסי ריוט' היו צריכות לייצג את רוסיה בפורומים בינלאומיים. במקום זה זורקים אותן לכלא. הוא מצטט משירו של נקרסוב:
- "אתמול בשעה שש / הגעתי לכיכר / שם הענישו בחורה נוצרית צעירה / שום צליל לא יצא ממנה / רק השוט שרק / אמרתי למוזה / הסתכלי, זו אחותך".
