דברים ברורים, והם עושים להוכיח זאת. ונכונים גם הדברים שנכתבו בפתח החוברת, לעת הזו שחלק מן הספרות ומן השירה נעשו כמו מזון מהיר שנוטלים בדוכנים, (שלא לדבר על אופן השיווק המזנֵה של הספרים עצמם, וכמובן היעדרם המוחלט כמעט של ספרי שירה ממדפיהן של חנויות הספרים), והשפה דלה, רזה, דיאטטית, כתיבה כאילו מקרית לעתים, כאילו חסרת מחויבות, אם לספרות ואם לקורא. זוהי, אפוא, כמין מתקפת נגד, גיליון ראשון שהפיקה חבורת יוצרים שהלהבה בוערת בתוכם, בני גילים שונים אך שאותו חום מלכד אותם כדי לייסד כתב עת ספרותי חדש הרוצה מאוד לכבד את הכותבים בו, את הכתוב בו ואת אלה הקוראים בו.
בפתח החוברת מגיח פרופסור יוסי גמזו בברכתו, אחר מכן שב לענג את הקורא ביצירתו וצובע דפים של החוברת בצבעיו. ומצויים שם חוה-ברכה קורזקובה, חוצבת להבות, בשירים המשלבים עומק רגשי עם דיוק צורני; מיכאל 'טואש' פרלמוטר המשלב בכתיבתו את עולם המתמטיקה, הגיאוגרפיה ודימויים מהמיתולוגיה; אלי בר-יהלום, תוסס ואנרגטי, הקורץ בכישרון משתובב לעבר קנקנה הפרדוקסלי של מציאות חיינו. כמו-כן מובאות יצירות משל אנדד אלדן, מוותיקי משוררינו; דניאל פידלמן בשירתו הפילוסופית; יוסי רז'נקו ששעונו חסר הזמן מוביל את הקורא בין הדורות; דיה, המשוררת חוצה עולמות בחריזה יפיפייה ובשירה בעלת משקל קלסי; אלכסנדר רדובסקי שמגלה כמחדש את הפלא האין סופי של הקיום; וכן משמרת צעירה בפרסום בכורה: אלינה שפושניק, נורית בהיר וזיו בן-פורת. ולכל אלה מתלווה אמן התרגום רונן סוניס, כמי שידוע כמתרגמו לעברית של הסופר הדגול ולדימיר נבוקוב. מה וכמה נבקש עוד, וזאת רק ההתחלה?
אכסניה נאותה ובכן כל אלה, כאמור, חברו יחד לבריאתה של חוברת שניכרת בה היטב הגישה הרצינית, המכבדת, והשאיפה ליצור אכסניה נאותה לחומרים שיש בהם עומק, נכבדות ומגוון של כותבים ונושאים. ואם אביא קטע קצר מתוך המוטו הנרחב המובא בחוברת, אולי אסביר בכך את רוח הדרך שסימנה "חבורת בגלל" להיות דרכה:
"...חלקים בלתי מבוטלים מן השירה הנכתבת כיום בארצנו מפגינה ניתוק מכוון, הן תוכנית, הן פרוזדית והן לשונית, משירתם של דורות קודמים (בלי שישיגו בכך חדשנות ומקוריות יתירה) .... פורענות טיפוסית אחרת לכמה כתבי-כת צעירים היא גינוי המלאכותיות והאוניפרמיות של סוגות מסוימות (או שמא תת-סוגות - י.כ.א.) - שירה שקולה ומחורזת למשל - והידרדרות בלתי-מודעת לאוניפרמיות מסוג אחר, עדרית וחסרת ייחוד לא פחות (השיר הלבן). כל אסכולות ה"רק כך" הז'אנריות הללו ("רק חריזה ומשקל" או "רק שיר לבן") מחטיאות את האמת האמנותית הפשוטה. כשם שפַּסָּל רציני אינו משתעבד אך ורק לסיתות באבן, או חיטוב בעץ, או יציקה בארד, אלא בוחר לו את הטכניקה ההולמת את נושא יצירתו הספציפי (והמתחלף), כך משורר שאינו מציית אוטומטית לאופנה ולרייטינג של הטרנד העכשווי, שומר לעצמו את הזכות (והחובה האמנותית גם יחד) להיות פתוח לכל הסוגות, לכל הטכניקות ולכל אפשרויות המבע הפיוטי."
הרשות נתונה כאן אני רוצה להתפרץ לנושא ולומר: במקום אחר השתתפתי בפולמוס וירטואלי וכתבתי כי דעתי שהרשות נתונה ליוצר לשוטט בין הסוגות, לטייל ביניהן וליצור כרצונו, מבלי לגדור ולסייג את עצמו מכאן או מכאן, הכול לפי טיבה של היצירה הרלוונטית ולפי הפריצה שלה ממנו. דחיתי את עניין הצורך בהחלטה באיזה סוגה אני רוצה לכתוב או עליי לכתוב את היצירה הבאה, ובכל מקרה לא נקבע ציון ליצירה על-פי הערכת הסוגה שבה נכתבה. אני זוכר את ספרו הוותיק של חיים גורי, "הספר המשוגע", שהיה רומן שלתוכו פרצו שירים והצירוף היה יפה ומענג. ובשונה מכך, ספרו המיוחד והמופתי בעיניי של
עמוס עוז, "אותו הים", שהוא לא פרוזה ולא שירה והוא שניהם גם יחד. ויש אחרים וגם שונים. ואני מאמין שאותם ספרים כמעט הולידו כך את עצמם בלי לשאול מה תהיה הסוגה שלהם. גם נוכל לשוב הרחק לאחור אל היצירות הקלסיות ולתהות על סוגותיהן.
והשירים. דעתי כדעתה של הגברת קורזקובה, שאמרה בערב ההשקה לכתב העת בבית הסופר בתל אביב, שהשירה מחויבת למשקל, לקצב הפנימי וכי החריזה היא חלק ממנה ומייפה אותה. אני רושם מזיכרוני, ומוסיף: מחויבות מסוימת אף למספרן הלא מקרי של ההברות, שמנגנן בלב הקורא את מקצב השורות. והחריזה הטובה ונכונה אכן מבורכת. היא מביאה ארומה לשירה, היא אמה יולדתה, היא שמביאה טעמים לתבשילי התוכן. הנה ניצלתי את האפשרות לומר גם את דעתי.
ולא די למשתתפים ולעורכים במה שהם מביאים לגיליון משל עצמם. הם לא שוכחים את הגדולים יותר באמנותם, את מי שהוכתרו מכבר, ולפי כך מובאים בהמשכה של החוברת תרגומים של יצירות שיריות לצד המקור שלהן: ויליאם בלייק, ולדימיר ויסוצקי, ויליאם באטלר ייטס, ביאטריץ (הרוזנת דה-דיא), ויליאם שייקספיר, וכן רשימה על איתן איתן ז"ל מאת ענת איתן. לקינוחן של היצירות מובאים שני מאמרים: אחד על שייקספיר מאת יוסי גמזו והאחר על ויסוצקי מאת יוסי רוז'נקו.
אין ספק שתוכן החוברת מממש את כוונתם הרצינית, המקצועית, המכבדת של המייסדים את השירה בפרט ואת היצירה הספרותית בכלל, ונראה בעליל שלחבורה הזאת של "בגלל" אכן חברו יוצרים שהאמת הספרותית שלהם בוערת בהם ומוצקה בתוכם. לא נותר, אפוא, אלא לאחל הצלחה לכתב העת החדש ולקוות שימצא את מקומו היאות בין ריבוי כתבי העת שנולדו ונולדים לאחרונה בשפע של יצירתיות, ואולי לפעמים גם של להיטות יתר. אין זאת אלא ששוק ספרי השירה שנכחד כמעט גורם לחיפוש והיווצרות של במות חלופיות, אם לא לקבוצה זו אזי אולי לאחרת, וטוב שכך.
"בגלל", גיליון מס' 1, הפקה: "חבורת בגלל", יולי 2012/תמוז תשע"ב, 60 עמ'.
