אוי לו ליזם השם את מבטחו בממשלת ישראל. זוהי המסקנה המתבקשת משני אירועים בשבועיים האחרונים, שאין כל קשר אחר ביניהם. הראשון הוא קריסתו של מפעל פניציה, והשני הוא פסק דין בן 54 עמודים שניתן (יום ב', 27.8.12) בבית המשפט העליון.
מפעל פניציה קרס, אומר הנאמן רו"ח חן ברדיצ'ב, במידה רבה משום שהממשלה לא עמדה בהתחייבותה לחבר אותו לגז עוד ב-2007. התוצאה היא שהמפעל נאלץ להתמודד עם זינוק של פי שלושה במחיר המזוט לצד ירידה של 50% במחירי הזכוכית שהוא מוכר, ומכאן הדרך להתמוטטות הייתה למעשה בלתי נמנעת.
פסק הדין בו נעסוק בשורות הבאות עוסק בנועם בלום ובחוות צברי אורלי שהקים בדימונה לפני כ-20 שנה. לא תעשיה אלא חקלאות, לא יצרן בינלאומי גדול אלא יזם ישראלי קטן - אך אותו סיפור של הבטחה ממשלתית שהופרה וגרמה נזקי עתק. לבלום הובטח שיוכל להשתמש במי קולחין מטוהרים; אז הובטח. איך אומרים בשמו של לוי אשכול? "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים".
דרישות לגבי גובה העצים השופט
חנן מלצר היטיב לסכם: "פרשה זו החלה, בשנת 1991 לערך, עת הגה בלום את הרעיון להקים חווה של צברים. בלום נועץ במשרדי הממשלה השונים, ובפקידי הממשל הרלוונטיים, ושם את מבטחו בדבריהם, כי יסופקו לו מי הקולחין של עיריית דימונה. המים לא סופקו, ועל כן - נוצר נזק, שבגינו חייבות בפיצוי מדינת ישראל, ועיריית דימונה. כך ניתן לתאר, במילים פשוטות, את סיפור המעשה כולו בקצירת האומר, אולם לא ניתן להתעלם מכך כי מבין השורות מזדקרת תמונה קשה של התרשלות ארוכת שנים של הרשות המקומית והמדינה, על גופיה השונים".
מה קרה? בלום ביקש לגדל זני צבר מיוחדים שפיתח במשך 15 שנים, ואשר הניבו פרי משובח עשרה חודשים בשנה והפגינו עמידות גבוהה כנגד מזיקים ומחלות. בספטמבר 1992 קיבל בלום הבטחה בכתב לאספקת מי קולחין מטוהרים לחווה שהקים בדימונה, שקיומה הותנה בכך שהוא יקבל אישורים מהשירות ההידרולוגי, ממשרד הבריאות ומעיריית דימונה. האישור הראשון ניתן, אך שני האחרים נמנעו מבלום. למשרד הבריאות היו דרישות כגון גובה עצי הצבר, ואילו על עיריית דימונה כתב בפשטות אחד מפקידי רשות המים: "כל המאמצים של המוסדות הנוגעים לדבר, לחייב את עיריית דימונה להקים מתקן ראוי לשמו בהתאם לתקנות ומתאים לצורכי השקיה - עלו עד כה בתוהו".
אפילו יועץ רה"מ נכשל בלי מי קולחין, נאלץ בלום להשתמש במים שפירים שקיבל במחיר מופחת עד שנת 2001. כאשר הופסקה הזרמתם של מים אלו, נאלץ בלום לעתור לבג"ץ שקיבל חלקית את עתירתו והמליץ למדינה להגיע להסכם איתו לשנתיים הבאות. אז המליץ. בלום הגיע אפילו עד משרד ראש הממשלה ועוזרו של
אריאל שרון לענייני התיישבות, עוזי קרן, היטיב לתאר את המצב בו נתקל:
"בניסיון לסייע לבקשה זו [להגיע להסכמות בין הצדדים] ע"פ הנחייתו של רה"מ, התרשמתי שאין שום גורם מבין הנתבעים בעתירה זו (נציב המים, משרד החקלאות, המשרד לתשתיות לאומיות, רשות הביוב הארצית, וחברת מקורות) אשר מוכן להיכנס להתדיינות עניינית עם מר נועם בלום. הגדיל לעשות נציב המים אשר על-אף פנית לשכת היועץ המשפטי לממשלה במטרה לנסות להגיע להסכמות עם חוות צברי אורלי, כהמלצת בית המשפט העליון - השיב: 'מאחר שהנושא המשפטי מוצה עד תום, לא נראה לנו לנכון לדון בו פעם נוספת, בכל פורום שהוא'... בעצה עם מנכ"ל משרד רה"מ והיועצת המשפטית של משרד רה"מ, הגעתי למסקנה שאם לא נמצא את הדרך לסייע לחווה זאת, היא תעלם/תקרוס ולא תהיה עוד".
גם זה לא הזיז למשרד הבריאות ולעיריית דימונה, ובלום הגיש תביעת נזיקין בסך 40 מיליון שקל נגד המדינה והעירייה. בית המשפט המחוזי בירושלים זיכה אותו בשנת 2006 בפיצוי של 3.6 מיליון שקל, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מאז 2001, ובהוצאות בסך 200,000 שקל. שני הצדדים ערערו לבית המשפט העליון, ואחרי שש שנים - ובסך-הכל 21 שנים מאז הקים בלום את החווה - ניתן פסק הדין הסופי. מלצר, המשנה לנשיא בדימוס
אליעזר ריבלין והשופטת
עדנה ארבל הפחיתו את הפיצוי שיקבל בלום והעמידו אותו על 2.3 מיליון שקל (בתוספת ריבית והצמדה מ-2001).
הפער בין רפול לבין הפקידים את פסק דינו מסיים מלצר בהבאת שתי ציטטות. האחת: מכתב של שר החקלאות דאז,
רפאל איתן, משנת 1999. "פרויקט חוות צברי אורלי הוא הגשמת המדיניות של כל ממשלות ישראל בנוגע להתיישבות הנגב, לפיתוח חקלאות מתקדמת, להגברת התעסוקה ולפיתוח היצוא. החקלאי הוכיח באופן שאין שני לו יכולות בקידום החקלאות... החווה ובעליה הם הגשמה אמיתית של חזון הציונות... על פניו התרשלה המדינה בנושאים שבטיפולה. היזם נאלץ לשאת על גבו טיפול רשלני וחסר מעוף של רשויות השלטון ובכירי עובדיו. אין מפעל כלכלי הבנוי לזה. מחובתה של המדינה, אם היא חפצה חיים, ליצור אקלים המעודד יוזמות כמו חוות צברי אורלי".
השנייה: דברי בג"ץ בהחלטתו בעתירה שהגיש בלום. "התמונה המצטיירת היא של רשויות הפועלות באורח מסורבל, באיטיות חסרת פשר, מתוך קושי בקבלת ההכרעות הנדרשות במועדן, שעה שהאחת אינה יודעת על מעשי רעותה, אך יחד מצטרפים המעשים לכלל התנהגות בעיתית ולעתים אף נטולת היגיון ממש. כל זאת, תוך התעלמות מחשש מבוסס מפני קרות הנזק - חשש שקינן מבעוד-מועד, אך משום מה לא הניע את הגורמים המוסמכים לשנות מפעולתם". ומלצר מסכם: "הפרשה שלפנינו עוסקת, בליבתה, בפער שבין הסטנדרט שהציב מר רפאל איתן ז"ל במכתבו שנזכר לעיל, לבין פעולותיהן הקונקרטיות של המדינה והעירייה בהקשר ליוזמתו של בלום, ודומה שכל מילה נוספת - מיותרת".
