דבל'ה גליקמן כפימה, לבוש כל העת בפיג'מה, ונע על רחבי הבימה, בחלקיה המבדילים בין אתר לאתר, ועובר ביניהם תוך שניות ממצב מסוים למשנהו, ומלוקיישן אחד לאחר. כשבכל פעם - נכנס או נכנסת דמות אחרת להזיותיו. אלא שהדמויות האחרות לבושות כרגיל, בלבוש המאפיין אותם, והתייחסותם אליו רגילה ומחוברת למציאות. עיצוב הבמה של דנה צרפתי, שגם עיצבה את התלבושות, מיוחד ושונה מהרגיל. הוא עשוי בצורת קירות שהם גם ארונות-מדפים עליהם נמצאים קופסאות קרטון, בגודל ובצורה של קופסאות נעלים. אין הסבר לסיבת הבחירה דווקא באלמנט הקופסאות, אלא אם נחשוב עליהן כקופסאות-זיכרון של פימה, מהן הוא שולף וירטואלית את רעיונותיו ומצבי רוחו. וגליקמן עושה הכל בהצלחה מרובה. קסמו האישי והחביבות שבו לא מאפשרים לצופים להתנכר לו. להפך, הוא הגיבור במחזה. עמוד התווך של כל התת מודע שביצירה. ירחים שנעים סביב השמש הנשים שסביבו, ואחיה של אשתו לשעבר, הם כמו ירחים הנעים סביב השמש. כמו הפציינטית שבאה לקליניקה שבה הוא מקבל את החולים לפני היכנסם לרופא (גניקולוג ?) - שם נרקמת מערכת יחסים בינו לבין האישה הבודדה - גרושה, אנט (דינה בליי-שור המצוינת להפליא). למעשה היא מתחילה אתו ומצליחה להתחבב עליו. יש בה את כל גינוני הנשיות, והנשק הזה שלה עושה את פעולתו. הרגש שיש בה, המצוקה שהיא נתונה בה - כל אלה קונים את חיבתו. אבל לתוך המערבולת הרגשית שלו נכנסים גם רגשותיו והקשר שלא נגמל ממנו עם אשתו לשעבר יעל (אפרת לביא), שהקרירות שלה לא מעניקה לו את שציפה. להפך. היא כבר מזמן במקום אחר מהבחינה הרגשית. מה שגורם לו דאבון לב. למרות שכל זאת - באשמתו, כי הוא שדרש ממנה להפיל את העובר שבבטנה, ולכן לא היו להם מעולם ילדים. כך גם יחסיו עם טד (יואב הייט, במבטא אנגלו-סכסי כבד) שמתנער ממנו ככל יכולתו, וכך גם יחסיו עם אביו ברוך (אלכס פלג, שכל דקה שהוא על הבמה היא מעדן שאסור להחמיץ, שחקן קלאסי מהמעלה הראשונה). יחסים שלעולם לא יהיו טובים ואמיתיים. כך כל קטע בהצגה שונה, כשהגיבור מזיז בכל פעם את הקירות, כמו כדי לשנות את המצב בו הוא נתון, ולעבור להזיה אחרת. ההצגה עשירה במצבים, עשויה עם שחקנים מעולים, בימוי מבריק וייחודי, ושונה מהחומר אליו רגילים הצופים באי התיאטראות. ב-1994 כתב שמעון פרס לסופר: "סיפור קשה. שאין טעם לדבר על הנאה מקריאתו, אלא על מאבק מתמיד עם כל אחד מדפיו". ההצגה לעומת זאת, הרבה יותר זורמת, גם אם מצריכה הרבה מחשבה לאחר הצפייה בה. ואולי זו הייתה כוונת המחבר. ומילה על משכנו של תיאטרון אנסמבל הרצליה - כה נוח למצוא חניה, מרחק קצר מת"א. האולם החדיש מקסים, אינטימי שנוח לשבת בו, שלא כמו באולמות רבים אחרים. ובסמוך לו - בית קפה מרנין, כך שלבוא להצגה בתיאטרון זה - זו תמיד חוויה.