הסיטואציה הבאה מוכרת לרבים מאזרחי ישראל: השכן מרעיד את קירות ביתכם עם מוסיקת דיסקוטקים בעוצמות מחרידות מביתו, ואתם לא יכולים לנהל את חייכם - בין אם מדובר בלימוד לבחינה, השכבת הילדים לישון, או סתם, בילוי ערב שקט בביתכם. אתם מתקשרים למשטרה, מתוך אשליה שאולי גורמי אכיפת החוק יאכפו את החוק, ומי שאמון על הסדר הציבורי יעשה משהו כנגד מפריו. אך לשווא. במשטרה מדקלמים את המשפט הקבוע "מותר עד 23:00".
נניח לרגע בצד את העובדה שהתקנות החדשות לפי
חוק למניעת מפגעים, התשכ"א - 1961 אסור לנגן מוזיקה כבר אחרי 22:00 בלילה, אבל זה לא העיקר. על-פי סעיף 2 ל
חוק למניעת מפגעים, התשכ"א - 1961 רעש בלתי סביר אסור בכל שעות היממה. לא אחרי 23:00, אבל גם לא בשעה 23:00. לא בשעה 19:00, לא בשעה 18:00, לא בשעה 20:00, אסור בכלל. ההגיון של החוק הזה ברור.
הרי הרעיון של איסור להרעיש בין 14:00 ל-16:00 בצהריים, כמו גם בין 22:00 ל 7:00 בבוקר, הוא רעיון אנכרוניסטי. הרעיון מניח כי רק בשעות השינה אסור להרעיש, כאילו שכדי לקרוא
עיתון, לקרוא ספר, לראות תוכנית טלווזיה, לנהל שיחה שלווה, להשכיב את הילדים לישון, ללמוד לבחינות באוניברסיטה או בתיכון, לכל אילו לא צריך שקט. צריך גם צריך. על כן החוק אוסר על הקמת רעש חזק או בלתי סביר
בכל שעות היממה.
אלא מאי, שהמשטרה, אשר תפקידה לאכוף את החוק, אינה טורחת לאכוף את החוק הזה ומפקירה אזרחים בכל רחבי הארץ להלמות הבאסים המחרידים ממכונות קריוקי בחצרות או ממכשירי הגברה ביתיים. למעשה, כאשר למוישלה זוכמיר מרחוב ארכיפלך בבאר שבע, צפת, תל אביב, חיפה או רמת גן מתחשק, בהינף של רגע, לנגן את המוזיקה האהובה עליו ברמות דציבלים מחוררות עור תוף, תושבים המתגוררים ברדיוס של 2 קילומטרים הופכים שבועיים בגחמותיו של מוישלה זוכמיר.
ומי אשם? המשטרה ורשויות האכיפה, שאינן עושות דבר. המשטרה אינה טורחת להגיע בזמן אמת. לא אחת, המשטרה עוסקת באכילת דונטס, ורק אחרי שהשוטרים סיימו לאכול את הדונטסט בטעם וניל, את הדונסט בטעם שוקולד, את הדונטס בטעם פיסטוק חלבי ואת הדונטס עם אגוזי קוקוס, הם פונים, על בטן מלאה (אולי זו הסיבה שאין להם חשק לתת קנס) לאזור האסון והרעש. בשלב זה יתכן ומטרד הרעש כבר חלף. המשטרה לעולם לא טורחת להגיע בזמן אמת.
לא טורחים להכיר את החוק אבל למה שנצפה מן המשטרה שיגיעו בזמן אמת? הרי את החוק הם לא מכירים. לאמר שאסור להרעיש בין 22:00 בלילה ל-7:00 בבוקר, ובכל שאר הזמן מותר, זה לאמר שיש חצי הריון. רעש חזק או בלתי סביר אסור בכל שעות היממה, ואין אפילו צורך במד דציבלים בכדי להוכיח זאת (כך קבעו לפני המון שנים בפסק דין בעניין
פרשט נ' חברת החשמל שם מספר תושבים תבעו מחברת החשמל להנמיך את הדציבלים של הרעש שמחוללת תחנת הכוח רידינג). כלומר, אין צורך במד דציבלים, מספיק שמדובר ברעש חזק או בלתי סביר.
אז לא רק ששוטרים אינם טורחים להגיע בזמן, ולא רק ששוטרים לא ממש טורחים להכיר את החוק שהם אמורים לאכוף, הם גם אוהבים לשחק אותה טמבלים, או שזה רק האפקט הממסטל של דונטס פיסטוק חלביי (או שמא אגוזי הקוקוס)? כשסוף סוף הם מגיעים למסיבה הביתית התורנית עם זיופי הקריוקי, או עם הילד המתלהב בן ה 25 שהחליט שבא לו להרעיד את עורות התוף של השכונה עם המוזיקה החביבה עליו (מבלי לקלוט שזה לא בדיוק מה שבא לשכנים ברדיוס של קילומטר לשמוע באותו רגע) , הם טוענים ש"הרעש סביר".
יתכן ושוטרים שעברו מטווחי ירי התרגלו לרעש, או שפשוט חלק מהקרם המתקתק של הדונסט שהם זללו טרם הגעת הניידת למוקד הרעש, נכנס להם לעור התוף להם את האוזניים. כי לא ניתן להסביר אחרת כיצד דציבלים שמרעידים את אמות הסיפין לא מדקדקים לקצה עור התוף של המשטרה. בטח יש שם שאריות של דונטס, פצפוצי שוקולד ואגוזי קוקוס שסותמים את זה.
בקיצור, כל דאלים גבר, ומי שמרים את הווליום הכי חזק ויש לו הכי גדול, הוא מלך השכונה. זה שיכול בהינף סיבוב כפתור הווליום להשבית שכונה שלמה.
למה? כי המשטרה האימפוטנטית מאפשרת זאת. הסתכלו פעם בפורומים ואתרים שמאפשרים לציבור לשטוח את טענותיו בנושאי מטרדי רעש כגון פורום שיתוף הציבור של המשרד לאיכות הסביבה, ותראו שם טענה ששבה וחוזרת על עצמה: המשטרה אינה עושה כלום. אז האפס מעשה של המשטרה חדלת האישים שלנו, הוא זה שגורם למעשה לכל דאלים להיות גבר (ולהגביר את הווליום) וזה שגורם לשכונה שלמה של תושבים שקטים להפוך לאסירים ולשבויים של כל מי שמתחשק לו לחורר את עור התוף של שכניו.
מפקירים תושבים למטרדי רעש הסיטואציה שבמסגרתה תושבים חסרי אונים שקירות ביתם רועדים ממוזיקה מחרישת אוזניים של השכנים נאלצים לשמוע את שוטר הדונטס התורן מדקלם "מותר עד 23:00" מסמלת את אוזלת היד של המשטרה, ואת האופן שבו היא מפקירה תושבים שלווים למטרדי רעש. מה לעשות? להראות למשטרה מאיפה משתין הדג, ומה באמת אומר חוק למניעת מפגעים. החוק אוסר על הקמת רעש בלתי סביר בכל שעות היממה.
עצם העובדה שהשוטרים אינם מגיבים מידיית לקריאות - זו רשלנות, המקימה לאזרחים הסובלים עילת תביעה בנזיקין כנגד המשטרה. עצם העובדה ששוטרים אינם מצוידים במד רעש, הגם שהמשטרה היא מונע הנזק הטוב ביותר, ועבורה מדובר בהוצאה זניחה - להבדיל מאזרחים שעבורם מדובר בהוצאה בלתי אפשרית - גם זו התרשלות. עצם העובדה שהמשטרה מטעה את הציבור ומדקלמת את מנטרת הדונסט כאילו "מותר עד 23:00 בלילה" ובכך מאפשרת לבריוני רעש שכונתיים למרר את חיי התושבים - גם זו התרשלות.
הכתובת האמיתית לתביעות - משטרת ישראל הרי לו שוטרים היו מסבירים לאזרחים כי רעש בלתי סביר אסור בכל שעות היממה, מרבית בריוני הרעש שהיו מבינים שזה אסור בכל שעה, היו מנמיכים את הווליום. הדיסאינפורמציה, המידע המוטעה שמפיצה המשטרה כאילו רעש מותר עד 23:00 בלילה, גורם לבריוני הקרקיוקי ומכשירי ההגברה לנהל את השכונה. תושבים האנוסים לשמוע את מסיבות הקריוקי ואת מוסיקת האימים שבוקעת ממכשירי הגברה בבתים פרטיים, הופכים לאסירים בביתם ולשבויים בגחמות המרעישים. למה? כי המשטרה מפיצה מידע מוטעה ולמעשה מפקירה את אזרחיה.
בשנים האחרונות תביעות בגין מטרדי רעש הפכו שכיחות יותר. רעש אינו רק עילה לסנקציה פלילית אלא גם לתביעה אזרחית (לפי סעיפים 14 - ו - 17 לחוק המקרקעין ולפי סעיפים 42 - 44 לפקודת הנזיקין). ניתן להגיש תביעה כנגד השכן שלא מפסיק לנגן. אבל, וזה האבל הגדול, האשמה האמיתית היא המשטרה, שבשתיקה שלה מאפשרת את הרעש. היא הכתובת האמיתית לתביעות נזיקין של תושבים שחייהם הפכו הפקר.
