סוף המפץ של שרון זה ארך שתי קדנציות, אך שנת תשע"ב תיזכר כשנה שבה המפה הפוליטית הישראלית חזרה להיות מה שהייתה. הליכוד מוביל את גוש הימין ומפלגת העבודה חוזרת להנהיג את גוש השמאל. סיעת קדימה תחזור למושב החורף בעוד כחודש כשהיא גוויה מהלכת. הכי גדולה בכנסת, אך נטולת חיים.
ב-22 בספטמבר 2011, כמה ימים לפני ראש השנה הקודמת, גברה
שלי יחימוביץ' על
עמיר פרץ בסיבוב השני בפריימריז במפלגת העבודה. ליחימוביץ' נכונו ניסיונות לא קלים, כשלמפלגתה מסורת רבת-שנים לחסל את העומדים בראשה. מושב החורף מתחיל עם שמונה ח"כים בלבד, כשליחימוביץ' אין סיכוי לכהן כיו"ר האופוזיציה.
אך יחימוביץ' מצליחה לפסוח בבטחה מעל המוקשים. העבודה ממשיכה להתאושש בסקרי דעת הקהל, עמיר פרץ נאלץ להשלים עם המציאות של שביתת נשק פנים-מפלגתית, ויחימוביץ' מגיעה לפגרת החורף ללא פגע. התוצאה לא מאחרת לבוא. העבודה וקדימה חולקות מאגר קולות לא זהה אבל דומה, ועל-פי חוק הכלים השלובים
ציפי לבני מאבדת גובה בסקרים ובתוך מפלגתה שלה.
תחילת טבת תשע"ב, ינואר 2012:
יאיר לפיד, שמזהה את חולשתה של לבני, מודיע על כניסתו לפוליטיקה. לפיד הקדים במקצת את הרכבת. הוא הבחין בהיחלשותה של קדימה, אבל טעה בקריאת המפה הפוליטית פעמיים. ראשית, כשסבר שהבחירות בפתח. שנית, כשחשש שמא הכנסת תאשר חוק צינון לעיתונאים והגיע למסקנה שעליו לפרוש מידית מערוץ 2. הסבירות שהכנסת תאשר את הצעת החוק הייתה קלושה והבחירות לא היו באופק. לפיד קפץ למים מוקדם מדי, אבל כניסתו לפוליטיקה בשילוב התחזקותה של העבודה עשו את שלהן. לבני, שהלכה מתחילת השנה מדחי אל דחי, נותנת בסוף ינואר את הסכמתה להקדמת הפריימריז.
שאול מופז, שמתחילת הקדנציה מנהל מאבק להקדמת הפריימריז, מצליח להשיג סוף סוף את מבוקשו.
27 במארס: שאול מופז מנצח בהפרש גדול בפריימריז בקדימה. ציפי לבני הולכת הביתה והוא יורש את כס יו"ר האופוזיציה. אבל גורלה של המפלגה כבר נחרץ: מופז מקבל לידיו ממלכה מפורקת. במאמץ נואש להציל את מה שנשאר הוא מחפש מקלט פוליטי ב
ממשלה. עם תחילת הקיץ הכנסת נחשפת למחזה חסר תקדים, כשהקואליציה פועלת להקדמת הבחירות ל-4 בספטמבר ואילו המפלגה הגדולה של האופוזיציה מנסה לחסום בגופה את הדרך לפיזור הכנסת. לבסוף מופז מצליח לדחות את הקץ ונדחף לממשלה רק כדי לצאת ממנה כעבור חודשיים וקצת. קדימה ממשיכה להידרדר.
זה היה צפוי. המעגל נסגר. קדימה שהתיימרה להיות מפלגת מרכז ולרשת את הליכוד שברה חזק שמאלה כבר בקדנציה הראשונה שלה, הקדנציה של אולמרט. הן תוכנית ההתכנסות שהתגלתה כביצה שלא נולדה והן ההסכמות שאליהן היה אולמרט נכון להגיע באנאפוליס מיקמו את קדימה על המפה הפוליטית הישראלית בדיוק בנישה של מפלגת העבודה. הקו המדיני היה זהה, כשההבדל בין שתי המפלגות הוא חברתי-כלכלי בלבד. קדימה היא ימין כלכלי, בעוד העבודה היא שמאל.
נכון שלשני המנהיגים של קדימה אין אג'נדה משלהם ואין אמירה, אבל ייתכן בהחלט שהתפרקותה של המפלגה הייתה בכל מקרה בלתי נמנעת. העבודה חזרה ותפסה את מקומה על המפה והדבר דחק את קדימה לאחור וחיסל אותה כמפלגת השלטון של מחנה השמאל. נקודה נוספת: השילוב האידיאולוגי שהציבה, בין שמאל מדיני לימין כלכלי, הוא שילוב קטלני כשמדובר בבוחר הישראלי. השילוב משקף אומנם את עמדות האוליגרכיה, אבל לאוליגרכיה אין מספיק אצבעות. הבוחר הישראלי בחלקו הגדול הוא שמאל כלכלי וימין מדיני-ביטחוני. הוא לא אוהב את
שרי אריסון, אבל את הערבים הוא אוהב פחות. יחימוביץ' זיהתה מצוין את הנקודה כשהצניעה את הפן המדיני והבליטה את זה הכלכלי-חברתי.
מחנה השמאל מצוי כרגע בשלבי הטענה מחדש. גם ללא הבחירות, הבוחר של השמאל לחץ על כפתור "מחק" בתיקייה של קדימה והפעיל מחדש את המחשב. על נתניהו היה לפעול במהירות כשהמחנה ממול נערך ומתארגן, וללכת לבחירות. הרוב המכריע של בכירי הליכוד גורסים שבתחילת יוני החמיץ נתניהו את ההזדמנות. עם זאת, לא בטוח שעד הבחירות שייערכו ככל הנראה בתחילת 2013 תספיק שלי יחימוביץ' לבנות את עצמה כמועמדת בת סיכויים לתפקיד ראש הממשלה.
כך או אחרת, מחנה השמאל חוזר לימים עברו. מפלגת העבודה בראש המחנה, ומפלגות המרכז מתאמצות לנגוס ממנה וגם קצת מהימין. גם אם רמון יקים מפלגה משלו, זאת תהיה מפלגה בינונית-קטנה. אם תחבור ללפיד, בינונית. הפרק של קדימה תם. המפץ של שרון בא אל סופו.