בין כמה משיאי האמנות בכל הזמנים, מצוי מיקומה של האמנות הפלנדרית (במה שקרוי היום בלגיה). לאחר תור הזהב של הרנסנס האיטלקי, פרחה והגיעה לשיאה האמנות הפלנדרית, שהמוביל בה היה הירונימוס בוש, שהוא אולי אבי הסוריאליזם והציור הדמיוני, ואחריו נהו פיטר ברויגל ובני משפחתו, ובהמשך גם פיטר פול רובנס.
גדולתו של פיטר ברויגל האב הייתה בטכניקה המיוחדת שפיתח (בשונה מהציור האיטלקי). הוא היה מצייר בשכבות כמעט שקופות ומדוללות בצבע שמן עם ורניש, כך שפרטי הפרטים בכל עבודה היו מבריקים ובוהקים, צלולים וזכים, כפי שלא היו אף פעם. ודבר שני שייחד אותו, היה הנופים הקסומים שנושאי ציוריו הוקפו בהם, שלא היו מציאותיים כלל, אך הצופה ממש נלכד בתוכם והם ספחו אותו אליהם.
בניגוד לתקופה שקדמה לו, בה היו האמנים מציירים לרוב את בני האצולה, או המעמד העשיר, הרי שברויגל יחד עם חברו הטוב, היו מתחפשים לדלי העם, מתערבבים ביניהם בעת חתונות ובאירועים שונים, וכך עלה בידו להכיר את הבעותיהם, תנועותיהם, ובציוריו כאילו צילם סצינות מדויקות מחיי פשוטי העם, בעוד פני האנשים לעולם לא פנו לכיוון הצייר או לצופים. אולי בשל כך זכה לתואר "האיכר" וגם לתואר "הליצן" - כי אין מי שלא יחייך למראה ציוריו, בהם נחשפים האנשים בעת חטאיהם, בתאוות הזלילה, בצע הכסף ועוד. יתכן שהשפיע עליו במיוחד ציורו של הירונימוס בוש "שבעת החטאים", הציור שמצוי במוזיאון הפראדו במדריד ולא תמצאוהו על-אף קיר. הוא מונח על שולחן, בפורמט עגול, ובו שבעה חלקים: שבעת החטאים הקרדינאליים על-פי הנצרות, שעליהם אין מחילה גם ביום הדין האחרון. "יהירות", תאוות בשרים, זללנות, וכל היתר. בתערוכה מוצגת עבודה ששמה שבעת החטאים של בוש, אך אין זה הציור המפורסם. אולי סקיצה מקדימה, אולי עבודה של אחד מתלמידיו.
הספר המלווה את התערוכה הוא אלמנט חשוב ציוריו של בוש השפיעו על פיטר ברויגל בעבודות נוספות שלו, עליהן אנו לומדים מציורי בניו - פיטר הבן ויאן האב. הם נהגו להעתיק מציורי אביהם, או מהדפסים שנעשו על-פי ציוריו. כך שגם אם אין להם את הברק והגדולה של האב, הרי טכנית - הם מיידעים אותנו על הנושאים ועל הטכניקות, כי הם התמחו במיוחד בטכניקות. הרבה משלים ידועים ולקחים ממיתוסים נוצריים שימשו להם כנושאים לציור, אך בצבעוניות מרהיבה, ולא בצבעים הכהים שנהגו לצייר נושאים קדושים אלה בעבר. שמחת החיים של בני העם הזה עוברת לצופים דרך הציורים.
האלמנט החשוב ביותר בתערוכה זו, הוא הספר המלווה אותה. המאמרים שבו כה משכילים ומרחיבים את הדעת, בסקירות היסטוריות המחברות עבור הקורא את כל ההתרחשויות במאות ההן, והתמונה הופכת מובנת ובהירה. עם הרקע הכלכלי, ההיסטורי, הפוליטי והאמנותי. כל ההקשרים מתגלים ועושים את הקריאה בהם לחוויה עוד יותר מהנה הגורמת להתעלות. לכן, מומלץ לרכוש את הספר לפני שחוזרים שוב לצפות בתערוכה.
והערה קטנה בקשר לדברי אסתר זנדברג, מבקרת הארכיטקטורה בעיתון הארץ: הבניין החדש שהתווסף למוזיאון ת"א אינו צעצוע, כדבריך. ואם ארכיטקטים מחו"ל מקבלים את המשימה לעצב בניינים כאן - זו רק זכות עבורנו. והאוסף הישראלי המשובח, שרק מקצתו מוצג בבנין החדש אינו "בלתי קיים" כדברייך. או שלא ביקרת בבניין, או שטעית במבוכי האולמות וזה נעלם מעינייך. שנית, המעצב ביקש שבתקופה הראשונה של הבניין שלא יחולק ע"י מחיצות, כדי שינתן לקהל לחוש את גודל האולמות במקור. ורק אחרי שנה או קצת יותר - יחלקו את הקומות לאולמות, וגם זאת - בהקשר לתערוכות כאלו ואחרות, לפי הצורך.
נכון, שאם עיצוב הבניין היה מתממש ע"י גדול הארכיטקטים בעולם כיום - -פרנק גרי, מה שלא צלח בגלל הרעש שעשו נגדו המעצבים הישראלים והוא נסוג מרצונו זה - אם זה היה מתממש - היינו זוכים ליצירת מופת ארכיטקטונית בינלאומית, ממעצב גוגנהיים בבילבאו ועוד. אך גם כך, לאחר תחרות בה זכה פרסטון סקוט האמריקני - גם כך יש בבניין יופי עיצובי שלא רואים כאן עדיין בעיצוב מעצבים מקומיים (מלבד בניין מוזיאון העיצוב בחולון בעיצובו של רון ארד, שמזכיר את בניין הגוגנהיים בניו-יורק).
אז אנא, תנו כבוד לאמנים בינלאומיים, וחדלו להתנגד לתוצרת חוץ - כי בסופו של דבר זה הופך למשהו ישראלי ולחלק מאיתנו, ומעשיר את הנוף האורבני שלנו, לא של מדינה אחרת. כך גם ראוי לתת כבוד לתערוכות מיובאות כמו זו של משפחת ברויגל, ממנה אפשר רק ללמוד ולהשכיל, ולדעת ציור אמיתי מהו. לא "מושגי" לא "מופשט" לא גרוטאות שמחברים ויוצרים מהן קומפוזיציה - לעיתים טובה ולעיתים, זה נשאר זבל.
לרוץ, לראות וליהנות.
