רוב האירועים בחיינו הם תוצאה של תהליכים, קצרים או ארוכים, אבל תהליכים ולא אירועים נקודתיים ומהפכים דרמטיים. כך בחיינו האישיים: זוגיות מובילה לחתונה, השכלה מובילה לקריירה וכן הלאה. כך בחייהן של אומות: מנפילתן של אימפריות ועד לתקומתן של מדינות, ממלחמות עקובות מדם ועד שלום חם. וכך גם בחייהם של עסקים: הצלחה היא תוצאה של תהליך וכישלון הוא תוצאה של תהליך.
כזה הוא המשבר הקשה ב
מעריב, העלול להביא את ה
עיתון לכדי קריסה. אי-אפשר לתלות אותו רק במשבר בשוק הפרסום, אי-אפשר להאשים רק את ישראל היום, אי-אפשר לזרוק הכל על
נוחי דנקנר. נכון שכמו בכל תהליך, גם כאן יש כמה נקודות ציון משמעותיות במיוחד, אך בלא התהליך כולו - לא הייתה מרחפת סכנה של קיומו של העיתון.
מעריב נמצא בבעיות כבר מאז שנות השמונים.
ידיעות אחרונות הצליח באותן שנים לעקוף אותו ולהפוך לעיתון הנפוץ ביותר במדינה, בזכות מספר מהלכים מבריקים של משפחת מוזס: מעבר לפורמט הטבלואיד, הכנסת צבע ופרסום של מוסף ספורט יומי. לא כאן המקום להרחיב בהשפעה של כל אחד ממהלכים אלו, אך תוצאתם הייתה שמעריב נשאר מאחור, כמו הרבה עסקים שהיו שאננים במעמדם המוביל ולא טרחו להעיף מבט אחורה לעבר המתחרים - עד שלפתע נעקפו על ידם.
הטעות הקשה של נמרודי מסוף שנות ה-80 עבר מעריב שורה של טלטלות בבעלות שגררו טלטלות ניהוליות שגררו טלטלות מערכתיות. רוברט מקסוול,
דב יודקובסקי,
עפר נמרודי, ולדימיר גוסינסקי,
בנק הפועלים,
זכי רכיב, נוחי דנקנר - כל אלו החזיקו בשליטה בעיתון או בחבילת מניות משמעותית בו. ההשלכות ברורות כאשר מסתכלים ברשימת העורכים הראשיים של העיתון: מאז הקמתו ב-1948 ועד 1991 היו למעריב חמישה עורכים ראשיים - ממוצע של 8.5 שנים לעורך. מאז 1991 ועד היום עברו בו תשעה עורכים ראשיים (כולל קדנציה של שניים יחדיו) - ממוצע של שנתיים וחצי לעורך. ואם נוריד את הקדנציה הארוכה של
יעקב ארז, נגיע לממוצע של בערך שנה לעורך!
התפקיד המרכזי של הבעלים בכל עסק הוא להתוות אסטרטגיה, ובאמצעי תקשורת העורך הראשי הוא זה שצריך לתרגם אותה לשפה המקצועית. אין שום אפשרות לעשות את זה בקדנציות של שנתיים-שלוש שנים, ודאי לא בקדנציה של שנה, ועל אחת כמה וכמה - לא כאשר השוק נעשה בעייתי יותר ויותר. על אחת כמה וכמה, כאשר הבעלים אינם מבינים בתחום עיסוקו של העיתון, וחלקם רואים בו אחזקה פיננסית גרידא (בנק הפועלים) או הרפתקה נחמדה לשעות הפנאי (רכיב).
תחת שרביטו של נמרודי הפך מעריב להיות תואם ידיעות אחרונות, וזו אולי הייתה הטעות הקשה ביותר. אם אתה זהה למתחרה שלך - מדוע שיקנו דווקא אותך? מה מייחד אותך לעומת מי שביצע את החידושים זמן רב לפניך? ובעולם השיווק המודרני, בו האריזה לא פחות חשובה מאשר התוכן - הזהות העיצובית המוחלטת בין מעריב לידיעות אחרונות שיחקה לרעתו של מעריב. כותב שורות אלו מעיד על עצמו, כי לא מסוגל היה לזכור מה קרא היכן - והמשמעות ברורה.
על תקופתו של נמרודי במעריב העיבה פרשת האזנות הסתר, שהביאה לכך שהמו"ל והעורך הראשי נשלח פעמיים לכלא. אין זה בכלל משנה האם נמרודי היה האשם או הקורבן במלחמה מול ידיעות אחרונות; השורה התחתונה הייתה, ששמו של מעריב נפגע קשות, במיוחד לאחר שיעקב נמרודי העיד כיצד הפעיל את כל עוצמתו של העיתון כדי להגן על בנו. התוצאה הייתה, שהוטל צל כבד על טוהר מניעיו של מעריב ויושרתו העיתונאית הועמדה בספק.
אין הצדקה למספר העובדים בתחום התוכן יש לעמוד גם על פנייתו של מעריב, בעיקר בעשור הקודם, לעבר הצד השמאלי של המפה הפוליטית. בעוד הציבור בישראל מתחלק מזה מספר עשורים שווה בשווה בין הימין לשמאל, רוב התקשורת - עד להופעתו של ישראל היום - נטתה שמאלה. כך נוצר ניכור בינה לבין כמחצית מקהל הקוראים. במקרה של מעריב, שוב מדובר על יצירת זהות קרובה מדי בינו לבין ידיעות אחרונות (וגם הארץ). העובדה שבשנים האחרונות העיתון מאוזן יותר באופן יחסי, אולי באה מאוחר מדי.
לאורך השנים לא השכילו בעליו ומנהליו של מעריב להבין את השינויים העצומים שעובר שוק התקשורת. הדבר בולט בתחום האינטרנט: בעוד ידיעות אחרונות משקיע סכומי עתק ב-ynet, נותר nrg במידה רבה אתר נכה הסמוך על שולחנו של העיתון המודפס. בעוד ynet מציע (במיוחד בשנותיו המוקדמות) עיצוב גרפי מצוין וברור, נראה nrg כאילו עוצב תחת הוראה אחת ויחידה: להיות ההפך מ-ynet.
הגורם המכריע בעיתויו ובעוצמתו (אך לא בעצם קיומו) של המשבר במעריב הוא מצבה של התקשורת הישראלית כולה, המתמודדת בשנים האחרונות עם ירידה בתקציבי הפרסום, לצד גידול עצום במספר המדיות המתחרות על אותם תקציבים מצטמקים. אם פעם היו רק רדיו ועיתונים, ואז באה הטלוויזיה המסחרית, ואחר כך באו אתרי החדשות - כיום זוהי מלחמה בה משתתפים ענקים כמו גוגל ופייסבוק לצד חברות הסלולר. מעריב, השקוע בצרות מתמשכות, לא השכיל להגיב בהתאם. וכך הוא מתקרב לקיצו עם 2,000 עובדים ובהם 400 עיתונאים - מספר ענק שאין לו כל הצדקה בעיתון מודרני בכלל ובזמן משבר בפרט.
עסקים מתמודדים מול מלכ"ר אין להתעלם מהשפעת כניסתו של ישראל היום, מתחרה שהוא בבחינת בור ללא תחתית. ל
שלדון אדלסון אין שום בעיה להזרים עשרות ומאות מיליוני שקלים לחינמון שלו, בעל הזהות הפוליטית הברורה. יתר אמצעי התקשורת הישראלים, ובוודאי העיתונים היומיים, מוצאים את עצמם מתמודדים במגרש אחר לחלוטין: בעוד הם מחויבים לשיקולים מסחריים, ניצב מולם מתחרה שהכסף נמצא אצלו רק במקום השני. למעשה, מדובר בחברות מסחריות הנלחמות מול מלכ"ר. אלו לא כללי משחק שונים; אלו משחקים שונים.
את המהלומה האחרונה קיבל מעריב דווקא מצידו של מי שבאמת התכוון להציל אותו, אולי איש העסקים היחיד בישראל שהיה מסוגל לעשות זאת: נוחי דנקנר. הבעיה מספר אחת של מעריב הייתה, שהוא לא היה הבעיה מספר אחת של דנקנר. איש לא צפה שקונצרן אי.די.בי ייקלע לבעיות כה קשות, עד כדי הערת עסק חי. אין צורך לומר, שבמצב זה לא יכול היה דנקנר להושיע את מעריב.
במצב הנוכחי, ייתכן שאין למעריב תקומה - למרות שמבחינה מקצועית זהו בהחלט עיתון טוב שיש לו מה להציע. ייתכן ששוק התקשורת הישראלי הנוכחי פשוט אינו מספיק גדול כדי להכיל שני עיתונים יומיים גדולים ועוד שני עיתונים יומיים בינוניים, וכמו שקורה בהרבה תחומים - הבינוניים (מעריב והארץ) הם שיספגו את המכה הקשה ביותר. לגדולים יש עוצמה ולקטנים יש זריזות, בעוד הבינוניים חלשים מדי ומסורבלים מדי. ולוואי שנתבדה.
