אנחנו יושבים בבית קפה בחלק זה של העיר, מביטים לרחוב. "תגיד", שואלת אשתי ילידת העיר, "אתה יכול להבדיל בין עוברי-אורח לטבים לבין רוסים?" צריך להבין: הן הלטבים האותנטיים והן הרוסים הם אזרחי לטביה העצמאית. לטביה חברה באיחוד האירופי, אבל ממאנת להשתמש במטבע המשותף, האירו, וממשיכה לאחוז ב"לאט" שלה. "לאט" אחד שוויו כשבעה-שמונה שקלים שלנו. לא סתם צצה השאלה. מאחוריה נחבאים דאגה וחשש מוצדקים, שלטביה משנה והולכת במהירות את פניה, את נופה האנושי. המדינה הבלטית, שהשתחררה אך לפני 21 שנה מהשלטון הקומוניסטי המשעבד, אינה מצליחה לממש את עצמאותה המחודשת, את הפוטנציאל הכלכלי שלה, אינה מצליחה לנסוק, ולהיות מדינה אירופית לכל דבר, חלק אורגני מהאיחוד האירופי. לטביה העייפה אינה יכולה לעמוד בפני התהליך הדמוגרפי החמור המתחולל בה, וחוזרת אט-אט לחיקו של הדוב הרוסי. לטביה שוב נמצאת תחת כיבוש - כיבוש של המוני רוסים הזורמים אליה, מתאזרחים בה, רוכשים בה נכסים, ואט-אט משנים את צביונה המיוחד, כדי להופכה למעשה מחדש לרפובליקה רוסית. לא רק בשפת הדיבור של עוברי-האורח, שמחציתם אכן דוברים רוסית, אלא גם בסגנון ההתנהגות של החולפים על פני יושבי בית הקפה, ניכר ההבדל התרבותי-מנטאלי בין לטבים לרוסים. העידון הלטבי, לעומת החספוס הרוסי, הלבוש האלגנטי הלטבי לעומת ה"פרחיות" הרוסית, השקט והנימוס הלטביים לעומת הרעשנות הרוסית. ואלה מעורבבים באלה. בפתח מלון מפואר, שדלת הכניסה שלו מסתובבת, משתובבת לה ברעשנות משפחה רוסית - אב, אם וכמה ילדים, כאילו היו אדוני הבית. פקידי הקבלה השקטים אינם מעזים להעיר ולבקש מהילדים ומהוריהם לא להיתלות על הדלת, לא לעורר רעש. הנה המחשה לפאסיביות הלטבית אל מול ההשתלטות, כפשוטה, של רוסיה והרוסים, של התרבות הרוסית והשפה הרוסית, על ארצם הקטנה. משום-מה הם מקבלים כגזירה משמיים שאין למונעה את אובדן צביונה המקורי של ארצם.

מנגד - תורמים לתהליך ההשתנות המהיר הזה גם צעירים לטבים. הללו נוטשים לחו"ל, מחפשים את פרנסתם ועתידם בארצות המערב, אדישים לתהפוכות העוברות על ארץ הולדתם. כאשר יחזרו - אם יחזרו - ספק אם יכירוה. חבריהם שלא עזבו, מבינים היטב כי ידיעת השפה הרוסית היא חיונית בחיי היומיום. כבר כיום כמחצית מאזרחי לטביה הם רוסים, דוברי רוסית. הם באו לרכוש לעצמם נכסים ורכוש, ולחוש כאדונים לכל דבר. מהם רוסים שנשלחו להתיישב שם - ביוזמת השלטון הסובייטי - עוד בזמן שלטביה הייתה חלק מברית המועצות, אך רבים הגיעו מאז התפרקות האימפריה הקומוניסטית והכרזת העצמאות הלטבית, תוך ניצול החולשה השלטונית של הרפובליקה האטרקטיבית. נוכחותם מורגשת כמעט בכל מקום, ועוד מעט-קט גם יהוו את רוב האוכלוסין בארץ הבלטית. כבר עתה הם נוהגים בה בשחצנות, כמעט כאדונים. יורמלה, עיירת הנופש המפורסמת, הסמוכה לריגה, היא מושבה רוסית לכל דבר. רוסים רכשו בה את רוב בתי הקיץ. הרדארים שמוצבים ברוב ימות השנה על הכביש המהיר מריגה המעטירה מועלמים בחודשי הקיץ - לרגל נהירתם ליורמלה של אוליגרכים רוסיים לנפוש ולבלות על שפת הים הבלטי ובמועדונים הזוהרים שם. אף זה מסממני הכניעה לכסף הזר וההתבטלות בפני השכנה האימפריאלית ממזרח. לעת עתה נדחה בפרלמנט בריגה הניסיון להפוך את השפה הרוסית לשפה רשמית שנייה בלטביה, אך השאלה היא, לכמה זמן. כי כאמור הלטבים מאבדים אט-אט את צביונם הייחודי, באשמתם שלהם בעיקר, מתוך פאסיביות ולאות בלתי-מובנות לזר, היעדר אחדות ואחווה, וגאווה לאומית מדולדלת. רופא לטבי שעימו נפגשתי, סתם למעשה את הגולל על ארצו ועמו, כשברוב ייאושו שח באוזני: "זו כבר לא אותה לטביה שלנו, זוהי לטביה אחרת, לטביה שאיבדה את גאוותה, את עצמיותה. לטביה שלי אבודה. לטביה אינה מסוגלת לעשות דבר כנגד השיטפון הרוסי"...

לנו, כיהודים, רגשות מעורבים לגבי העם הלטבי, שכידוע שיתף פעולה עם כובשיו הגרמניים במלחמת העולם השנייה ברצח בני העם היהודי - וכיום מטפח עבור התיירות היהודית את אתרי ההשמדה רומבולה וביקרנייקי, שעשרות-אלפים נרצחו בהם. מצד שני, מהרבה בחינות לטביה דומה לישראל, כשתי מדינות-לאום קטנות, אשר עמים זרים מאיימים על זהותן, ובשתיהן אחוז בני המיעוטים מבני אותם עמים זרים עולה משנה לשנה. בלטביה כאמור תהליך הרוסיפיקציה חמור בהרבה, עד כדי סכנת התפוגגות האומה הלטבית, על שפתה, תרבותה, מורשתה. סכנה שרק התעוררות לאומית תרחיק אותה. המקרה הלטבי הוא בוודאי חומר למחשבה לעמים קטנים אחרים, ששכנים גדולים מהם לוטשים עיניהם לשטחיהם, לבולעם ולבוללם.