סימה גיליס הייתה בת תשעה חודשים כשפונתה כתינוקת מכפר-עציון במהלך מלחמת השחרור. אביה, יהודה לחוביצקי (לביא), נפצע בשיירת העשרה בכ"ח בכסלו תש"ח ובשל פינויו לבית חולים בירושלים הוא לא נכח בקרבות האחרונים בגוש. גיליס, שגדלה עם מרבית ילדי כפר-עציון בגבעת-עלייה ביפו, התחנכה כל השנים על חזון השיבה לגוש. הבשורה על שחרור הגוש תפסה אותה כחיילת לקראת סוף השירות בגרעין הנח"ל בניר-עציון. שבוע לאחר המלחמה היא כבר מיהרה לבקר במקום עם אחיה יובל. יוחנן בן-יעקב היה בן שלוש כשנפל הגוש. אביו, יעקב קלפהולץ, נהרג בקרב האחרון. דודו שלמה קלפהולץ נהרג בשיירת העשרה. הבשורה על שחרור הגוש הגיעה אליו בקיבוץ עלומים שבנגב המערבי. בן-יעקב נמנה על הגרעין שהקים את הקיבוץ ובמלחמה נשאר להגן על היישוב שהיה קרוב לחזית הקרבות ברצועת עזה. מיד כששמע על שחרור הגוש ביקש ממפקדיו להשתחרר, ויום למחרת המלחמה כבר סייר בין חורבות כפר-עציון.
את שייע אלטמן תפסה הבשורה בדרכו מחזית הדרום לחזית ברמת הגולן. אלטמן כבר היה אז מאורס לבת קיבוץ יבנה וחבר הקיבוץ. ברגע שקיבל יום חופש משירות המילואים שלו גם הוא מיהר לחפש את שרידי הכפר הנטוש.
שלושים יום לאחר המלחמה נפגשו בני הדור השני בהר הרצל, באזכרה לחברם מאיר שנור שנפל בקרב על גבעת התחמושת. בתום האזכרה הם החליטו להקים ועדה שתוביל באופן מעשי את החזרה לגוש. היה ברור להם שחוזרים לכפר-עציון. השאלה הייתה רק איך ומתי. מי שריכז את הוועדה היה
חנן פורת. "לחנן היה חזון מאוד ברור ומדויק", מספר בן-יעקב. "יומיים לאחר המלחמה הוא כבר ידע בדיוק מה הוא רוצה וזה לא היה רק כפר-עציון. הוא מהיחידים שהייתה להם תמונה מגובשת על התיישבות בכל יהודה ושומרון, ובאופן טבעי הוא היה האדם הכי מרכזי בסיפור".
פורת החל להפיץ מכתבים בין החברים כדי לבדוק מי ומי ההולכים, ובינתיים התברר שהממשלה בראשותו של לוי אשכול לא ששה לאפשר את העלייה. שר הביטחון
משה דיין המתין לטלפון מ
מלך ירדן כדי לדון עמו בעתיד השטחים ששוחררו ובינתיים התייחס בזלזול לתוכניות של פורת וחבריו. גם הקיבוץ הדתי היה מסויג באותו שלב מעלייה מחודשת לגוש וכך גם תנועת בני עקיבא. בתחילת חודש אלול התכנסו החברים לשבת משותפת במרכז-שפירא שבמועצה האזורית שפיר. באותה שבת התקיימו דיונים בנוגע לעלייה, והתפתח ויכוח בין החברים בשתי סוגיות. הוויכוח הראשון היה האם כפר-עציון יוקם מחדש כקיבוץ או כיישוב קהילתי. יוחנן בן-יעקב תמך בהקמת קיבוץ. "טענתי שההורים שלנו הקימו פה קיבוץ מתוך תפיסה ערכית חברתית, ולכן אם הולכים בעקבותיהם צריכים להקים קיבוץ. חנן חלק עליי וחשב שצריך להקים יישוב ללא הגדרה כי מבחינתו המטרה הייתה שיגורו כאן כמה שיותר יהודים".
הוויכוח השני נסב סביב השאלה האם לעלות לגוש מיד, גם ללא אישור הממשלה, וגם בסוגיה זו היו בן-יעקב ופורת משני צדי המתרס. "חשוב לי לומר שלדעתי זה לא היה הוויכוח שעליו התווכחו אחר כך בגוש אמונים במשך עשרים שנה", הוא מבהיר. "אני טענתי שבמקרה של כפר-עציון ההורים שלנו נפלו פה למען הגנת מדינת ישראל ולכבודם המדינה צריכה להקים את הבית הזה מחדש. אם נעשה את זה כגנבים במחתרת זו תהיה פגיעה בזיקה העמוקה שלהם גם לאזור הזה וגם למדינה. חנן אמר שצריך לעלות בכל מקרה, גם ללא אישור. חשוב להבהיר שאף אחד מאיתנו לא התכוון לוותר לגמרי על העלייה". בסיומה של השבת התקיימו הצבעות בשתי הסוגיות ובשתיהן התקבלה עמדתו של יוחנן בן-יעקב. "חנן הפסיד בשתי ההצבעות אבל בלעדיו כל זה לא היה קורה", אומר בן-יעקב. "לימים הוא הודה לי בשני הדברים".
ימים ספורים לאחר מכן תואמה פגישה של הוועדה עם ראש הממשלה לוי אשכול. חנן פורת נשא דברים נרגשים בשם החברים ואשכול הגיב בתגובה המפורסמת: "נו קינדערלך, אם אתם רוצים לעלות, תעלו". פורת לא הרפה וביקש שהעלייה תהיה עוד לפני ראש השנה. "אשכול רצה לתת רק תשובה עקרונית", אומר אלטמן. "אבל חנן לחץ ואמר לו אנחנו רוצים להתפלל בימים הנוראים בכפר-עציון. הוא רצה אישור לעלייה מידית". "חנן אמר לאשכול", מוסיף בן-יעקב, "בראש השנה אתה תתפלל בקיבוץ שלך בדגניה ואנחנו רוצים להתפלל בקיבוץ שלנו, כפר-עציון". אשכול נעתר לבקשה והורה מיד לראש מחלקת ההתיישבות רענן ויץ לסייע לחברים לעלות.
בן-יעקב מדגיש שלא כל הממשלה תמכה בעלייה לכפר-עציון. "שר החוץ
אבא אבן עדיין התנגד. הוא אמר באו"ם שמדובר בהיאחזות צבאית ולא אזרחית וכדי לבטא זאת הוא שלח לכאן שלט עם הכיתוב: 'היאחזות נח"ל כפר-עציון'. אנחנו מצדנו באנו לכאן כאזרחים במלוא מובן המילה. חנן תמיד היה מספר שלקחו את השלט של אבא אבן ועשו ממנו מנקה לנעליים...".