כן, אפשר לתכנן עם. לפחות בקווים כלליים

כפי שקורה לישראלים רבים המגיעים לראשונה לבירת ארה"ב, גם בר-יוסף נחשף במסגרת עבודתו לעוצמה האדירה שיש לקהילה היהודית בארה"ב, במסדרונות הממשל בפרט ובדרגים הגבוהים בכלל. שנים ספורות אחרי שפרש מעיתונות החליט למנף את הקשרים ואת הידע שרכש לטובת מה שבעיניו היה ונותר צו השעה: "שגשוגם של העם היהודי ושל הציוויליזציה היהודית", כלשון אתר המכון. השגשוג הזה יושג לתפיסתו רק אם העם היהודי ישכיל לכלכל את צעדיו נכונה לטווח הרחוק. הגוף שהקים נועד אפוא להיות צוות חשיבה ("Think Tank") המסייע לגופי הביצוע כגון הממשלה, הסוכנות היהודית וארגונים יהודיים בתפוצות לנווט נכונה את ספינת העם היהודי באשר הוא. אחת לשנתיים מפרסם המכון הערכה על אודות מצב העם היהודי בארץ ובתפוצות. ההערכה האחרונה, שפורסמה בראשית הקיץ, מצאה שלמעט המצב הגיאו-פוליטי (הנובע מהתגרענות אירן ומקריסת המשטרים בארצות ערב), מצבנו טוב ואפילו הולך ומשתפר. בארבעת המדדים האחרים - דמוגרפיה, עיצוב וביטוי של הזהות היהודית, קשרים חוץ-קהילתיים ופנימיים ומשאבים חומריים – המגמה חיובית, גם אם לא נטולת בעיות. "המדדים האחרים מעוררים השנה תקווה מסוימת. הנתונים הסטטיסטיים מצביעים על גידול של 600 אלף נפש באוכלוסיה הכוללת של יהודי העולם בשנים האחרונות. בתחומי הזהות היהודית ההערכה מאתרת שיפור קל: יותר טיולים לישראל, יותר השתתפות בוויכוחים פנימיים בתוך העם היהודי, יותר רשתות חברתיות יהודיות ויותר יוזמות עצמאיות של צעירים יהודים. גם משאבי העם היהודי הולכים וגדלים (בזכות גילוי שדות הגז ומגמת התאוששות כלכלית בקרב יהודי התפוצות). בנוסף, אנו מצויים בנקודת מפנה מכרעת בתולדות העם היהודי. ביכולתנו להתמודד עם האיומים החיצוניים הודות למדינה יהודית ריבונית וחזקה, ברית איתנה עם האומה החזקה בעולם, ותפוצה יהודית משולבת היטב בארצות מגוריה, אשר לפחות מחציתה מזדהה עם פעילות תרבותית", כותבים סטיוארט אייזנשטט ודניס רוס, יושבי הראש של המכון. כן, מדובר באותו דניס רוס המכהן כבר שנים בתפקידים בכירים בממשל האמריקני, ומי שעד לאחרונה ישב פיזית ומהותית על האוזן של אובמה. בר-יוסף הציב אותו בראשות המכון כבר עם הקמתו. רוס נאלץ לפרוש כשחזר לממשל. לאחרונה, מיד עם שחרורו, "הטלפון הראשון שלו היה לכאן. זה נותן לך אינדיקציה עד כמה העם היהודי, וישראל שהיא חלק מרכזי בו, חשובים לאנשים כמו רוס, אייזנשטט (לשעבר שגריר וסגן שר האוצר האמריקני) ויהודים רבים שהגיעו לתפקידי מפתח", אומר בר-יוסף, ונוקב בשמות בכירים נוספים שמשרתים היום לצדו של אובמה. למשל, ראש הסגל הנוכחי ג'ק לו, ראש הסגל הקודם רם עמנואל, היועץ המיתולוגי דיוויד אקסלרוד, השגריר בישראל דן שפירו, סגנית מזכירת המדינה וונדי שרמן – והרשימה חלקית.

פעילות המכון מתרכזת באופן טבעי בחיזוק הקשרים בין ישראל לקהילה היהודית בארה"ב, המרכז היהודי השני בגודלו אחרי ישראל. בר-יוסף מדגיש כי האג'נדה נוגעת לכל התפוצות באשר הן. "המצב הוא כזה שברחבי העולם יש 13 מיליון יהודים. קצת פחות ממחציתם בישראל. בסוף, אסטרטגית, אלה המאגרים שיש לנו ולכן צריך לחזק אותם". המודל שלו מדבר על "שני שלישים מהעם היהודי החיים כאן, ושליש אחד, חזק ובעל עוצמה, שנמצא במקום אחר. כציוני קשה לי אומנם לומר משפט כזה, אבל יכול להיות שזהו המצב האופטימלי". העניין הבעייתי הוא שהנחת המוצא שלו, שלפיה היהודים בישראל ואלו שבחו"ל מהווים ישות אחת, לא מקובלת על חלק מהשכבות הקובעות במדינת ישראל. מי שעוקב אחר השיח התקשורתי בארץ כלפי יהדות התפוצות, או אחר הפעילות הדיפלומטית בחו"ל, יאבחן על נקלה פיצול אישיות בין היהודי לישראלי. מצד אחד, כולנו יהודים. מצד שני, השיח הישראלי פשוט לא מתעניין בקורות אחיו מעבר לים. "נכון שאנחנו מרוכזים בעצמנו. זה קורה כי האתגרים כאן עצומים", מודה בר-יוסף אך מדגיש ש"אנחנו פתוחים והעובדה היא שיהודי התפוצות מרגישים כאן בנוח". עם זאת הוא מוסיף כי "יש מעט אנשים בעיתונות שמרגישים חיבור רק למי שבארץ ולא מרגישים חיבור למי ששם. כמו שאמר לי חבר, עיתונאי בכיר, 'מבחינתי, מי שנמצא כאן שותף למאמץ. גם אם זה פליט מדארפור שבא לעבוד, הוא חלק מהמאמץ הישראלי. מה יש לי עם יהודי מאמריקה?'" לי אישית נדמה שהשפעתם של אותם עיתונאים רבה. בעבור התקשורת הישראלית, יהדות חו"ל פשוט לא קיימת. בר-יוסף רואה את התמונה באופן אופטימי יותר ומציין למשל מושב בוועידת הנשיא האחרונה שעסק בקשר בין ישראל לתפוצות. על כל פנים, גם לשיטתו של בר-יוסף, קשרי ישראל והתפוצות עומדים לקראת מהפך. אם בעבר יהדות התפוצות היא זו שסייעה לישראל לעמוד על הרגליים, כעת על העם היושב בציון מוטלת המשימה לדאוג ליהדות התפוצות. "אנחנו צריכים להשקיע ביהדות העולם. אם אתה מבין את הערך האסטרטגי של יהדות העולם ומבין את העוצמה - גם הכלכלית - שעברה מהקהילות היהודיות לישראל, אז כמו שיהדות העולם השקיעה בישראל 60 שנה, הגיע הזמן שישראל תחזיר. הגיע הזמן שישראל תשקיע בחינוך יהודי, במנהיגות. היוצרות יתהפכו כי לא תהיה ברירה. "אחרי השואה הייתה אצל יהדות אמריקה תחושה שצריך להתארגן ולהתחבר. רבים מהם איבדו את משפחותיהם באירופה. זה מה שהניע אותם והייתה להם הצלחה, במחויבות וביכולת לבחור את אנשי הביצוע הנכונים ולסייע למי שנכנסים לפוליטיקה. אחר כך, בעקבות מלחמת ששת הימים, החל החיבור הגדול עם ישראל. בסך הכול הם בנו את עצמם היטב עד לשנים האלה. אבל כעת צריך לדאוג למנהיגות ארגונית חדשה, כי הדור שהצליח לייצר את המומנטום היהודי, המנהיגות הנוכחית, יֵרד בשנים הקרובות מהבמה. זה יקרה בגלל הגיל, בטווח של שלוש עד עשר שנים (בר-יוסף לא רוצה לנקוב בשמות, אבל הכוונה היא לדמויות כמו יו"ר הליגה נגד השמצה אייב פוקסמן, סמנכ"ל ועידת הנשיאים מלקולם הונליין, מנכ"ל איפא"ק הווארד קור ואחרים בני דורם. א"כ). עכשיו צריך לטפח את מי שיבוא במקומם. צריך שיהיה מי שידאג שהדור הצעיר ייכנס לארגונים, לבתי הכנסת, לעמדות המנהיגות ולניהול המקצועי".

כדי לקדם את החזון הזה בר-יוסף וצוות המכון העלו בשנים האחרונות שורת יוזמות לחיזוק הקשרים בין המרכזים היהודיים הגדולים בישראל ובארה"ב. הגישה העקרונית שלו מקובלת על ראש הממשלה נתניהו, ובתוך כמה חודשים תוצג כנראה תוכנית ארוכת טווח ברוח זו. בינתיים, בר-יוסף מעלה כמה הצעות פרקטיות. למשל, בניית 'פאלם ביץ" באילת. "במקום שהיהודים מניו-יורק יֵרדו בחורף לפלורידה, מוטב שירדו לאילת. זה הבדל של 8 שעות טיסה". הוא גם חושב שהתקשורת הישראלית צריכה למנות את היהודים המקבלים פרס נובל מדי שנה. ההערכה השנתית של המכון מאבחנת כאמור כי המצב הכללי אופטימי, אולם המגמה החיובית הזאת נובעת מערבוב התהליכים בין ישראל והפזורה היהודית. ברגע שישראל נשלפת החוצה, חלק מהמדדים צונחים מטה. כך למשל, רק 35 אחוזים מיהודי ארה"ב שולחים את ילדיהם לבית ספר יהודי. 55 אחוזים נישאים ללא-יהודים (ללא האורתודוקסים מדובר ב-85 אחוזים). גם במקרה הזה, בר-יוסף רואה את החצי המלא של הכוס. "שיעור ההתבוללות הוא הישג אדיר. היהודים הם שלושה אחוזים מכלל האמריקנים. אין שום קהילה אתנית ששיעור הנישואים הפנימיים בתוכה הוא 50 אחוז. הפיתוי להתחתן בחוץ הוא גדול. אפשר תמיד לראות את החצי הריק של הכוס אבל זו הצלחה אדירה". במישור העקרוני והתפישתי, העיתונאי הבכיר לשעבר סבור שעל "כל ישראלי - עיתונאי, איש משרד החוץ, נציג 'אלביט' או כל אדם שמגיע לחו"ל, דבר ראשון לחפש את הקהילה היהודית ולראות מה מחבר את היהודים למקום. זה מה שייתן לו את תחושת האחווה והקשר לעם היהודי שלא חי פה. הרי הסכנה שהניעה את הדורות הקודמים - השואה, הקמת המדינה, מלחמת ששת הימים – הכול הופך להיסטוריה. לכן צריך זיקות חדשות. אם אין זיקות חדשות, הקשר מתרחק ולנו הרי אין בן ברית חזק יותר מאשר העם היהודי בחו"ל".