שוק התקשורת בכלל והעיתונות בפרט מצויים במשבר גדול. ההתכווצות הריאלית של שוק הפרסום [כמיליארד דולר בלבד כיום לעומת כ-950 מיליון דולר לפני 30 שנה!!! כאשר מספרם של כלי התקשורת גדל בעשרות מונים]; הטכנולוגיות המתקדמות שהולידו מכשירי
סלולר, צרכני תוכן ואת רשת האינטרנט; המחאה החברתית שהביאה לשיתוק מצד מפרסמים גדולים ורבים; וכניסתו של המיליארדר
שלדון אדלסון, ברגל גסה, יש לומר, לשוק העיתונות הישראלי - גורמים אלה, יחד, הביאו לנזקים עצומים.
1)
עיתון מעריב בקריסה. מדמם למוות על-אף שהטייקונים הקודמים - רוברט מקסוול, משפחת נמרודי,
זכי רכיב וקבוצת אי.די.בי., הזרימו לעיתון יותר ממיליארד שקלים. הנאמנים שמונו למעריב יוכלו להחזיק אתה עיתון מעל המים עוד זמן קצר, שבועות עד חודשים. לכל היותר. לאחר מכן ייאלצו לסוגרו או למכור את מותגיו למרבה במחיר (אחד המועמדים: אלי עזור, המשתף פעולה עם
ארנון מוזס בעניינים שונים ורגישים). אגב, על-אף הרעש הגדול, כדאי לדעת: מעריב, המעסיק יותר מ-2,000 עובדים, משווק רק 80 אלף גליונות בימי חול ו-120 אלף בסופי-שבוע ובערבי-חגים (מתחריו משווקים פי 3). מעריב איבד חלק משמעותי מהקוראים, לאחר שאימץ אג'נדה אידיאולוגית לצד השמאלי-מרכז ולא נמנע מפרסום שקרים באופן אובססיבי. למשל, בפרשות
אהוד אולמרט ובעניינים הנוגעים לראש הממשלה
בנימין נתניהו [ראו קישור:
מי אשם בקריסת מעריב]. כיום מדובר בעיתון קטן יחסית בעל השפעה מוגבלת, המנוהל באופן בלתי יעיל. לשם דוגמה נציין: עיתון גלובס, המפיק יותר עמודי מערכת מעיתון מעריב, מעסיק כ-350-300 עובדים בלבד. העיתון, שבעליו הוא
אליעזר פישמן, מנוהל ביעילות ורווחיו/הפסדיו נעים סביב מיליוני ש"ח לשנה;
2)
קבוצת שוקן-דה-מארקר בצרות. הזרמות הכספים איפשרו כיסוי חובות לוחצים, אך לא הביאו למפנה. איל ההון
לאוניד נבזלין לא מוכן להזרים עוד 'כסף חי' אחרי 'כסף מת'. הוא והשותף הגרמני דורשים מ
עמוס שוקן ביצוע תוכנית התייעלות הכוללת פיטורי 20% מהעובדים. בפועל, העיתון מפסיד עשרות מיליוני ש"ח בשנה. אלמלא ההכנסות הגדולות והרווחים מהדפסת ישראל היום, היה עלול
עיתון הארץ להגיע לכינוס נכסים עוד לפני מעריב. סכנה זו מתחדדת עתה נוכח תוכניותיו החדשות של אדלסון.
3)
ערוץ 10 יוסיף להתקיים, בדוחק רב. רק אם תבוצע פריסת חובות ואם יסכים
רון לאודר להנשימו ב-20-15 מיליון ש"ח מדי חודש. השינויים המתוכננים טעונים שינוי חקיקתי של תנאי המכרז, כולל מתן אפשרות ללאודר, שהינו משקיע זר, להחזיק באמצעי שליטה, המסורה כיום על-פי תנאי המכרז המקוריים למשקיע ישראלי בלבד. בינתיים "צף" הערוץ, בלא מזומנים, בזכות הדיבורים וההבטחות וחששם של פוליטיקאים שמא יסומנו כמי שלא מנעו את קריסת הערוץ (אגב: כמה נושים שהסכימו להמתין, מאבדים סבלנות, ויתכן שיפנו אחרי חג הסוכות לבית המשפט לבקש מינוי נאמן לערוץ).
4)
קבוצת ידיעות אחרונות מתכווצת. עשרות עובדים מפוטרים כמעט מדי חודש מהעיתון ומשלוחותיו השונות. כולל מכלכליסט ומ-ynet. אחרי עשרות שנים רצופות של רווחיות - העיתון, כארגון עסקי, מפסיד כסף. ארנון מוזס נכנס ללחץ ומגביר את הטרור העיתונאי נגד יריביו ונגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. פוליטיקאים מקבלים רמז על "תחקיר שבדרך", ומיד נרתעים. מטרתו: לכפות על מפרסמים לפרסם דווקא אצלו, ועל מקורות מידע - להעדיף את עיתונאיו. עיתון ידיעות אחרונות מפסיד קוראים, במקביל, בגלל תכניו המרושעים ומחמת תעשיית השקרים שמוביל ארנון מוזס. ביצירת תעשיית השקרים, בעיקר נגד בנימין נתניהו ולטובת אהוד אולמרט, משתתפים באופן פעיל בכירי העיתון, ובהם אפילו
נחום ברנע ו
שמעון שיפר. ציבור הקוראים יודע היטב להבחין בשקרים ובפרופגנדה המתמשכת, ולכן יותר ויותר מעדיפים לקרוא חדשות ולקבל מידע מאתרי אינטרנט ולהסתפק בישראל היום אותו הם מקבלים בחינם.
בזכות הז'יטונים העיתון היחיד שדוהר ואף צובר תאוצה הוא עיתון ישראל היום. עורכיו ועיתונאיו מציעים אומנם בעיקר כרוניקה עיתונאית מחדשות יום האתמול, ותכנים בלתי פרובוקטיביים, אך בלא שקרים זדוניים בהם נגועים ידיעות אחרונות ומעריב. הגידול בעיתון נוצר בעיקר מכוח הז'יטונים של אדלסון, שהונו נאמד בכ-30 מיליארד דולר, והמימון הבלתי מוגבל, המאפשר שיווק אגרסיבי חינמי. חדירתו של העיתון באה לידי ביטוי לא רק לפי מבחן של תפוצה - ברצותו, יכול אדלסון, שקופתו מתעצמת ממפעלי הקזינו, להגדיל עוד ועוד את התפוצה החינמית - אלא היא מתאפיינת גם בהיצע התוכני: בזכות קשריו של אדלסון עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ומעמדו בקרב שרים נוספים, וליתר דיוק - בזכות תלותם ההדדית והאינטרס המשותף שלהם לחסל את עיתונו של ארנון מוזס - מקבלים ישראל היום ועיתונאיו לגיטימציה ואף העדפה שלטונית. ישירות מראש הממשלה. למעשה, אנשי ישראל היום זוכים מן ההפקר. את המחיר משלם הציבור. כרגיל.
נתניהו, לדוגמה, התראיין בערב ראש-השנה לעיתון ישראל היום, עיתון הבית, ודחה במקביל את בקשת ידיעות אחרונות לראיינו; שר הביטחון
אהוד ברק העניק ראיון שפורסם בישראל היום בגליון ערב יום הכיפורים. נתניהו ואנשיו נותנים "כתף קרה" גם לכלי תקשורת נוספים המסומנים כמי שעויינים אותם. התוצאה: יותר ויותר קוראים מתרגלים לקבל דיווחים ו/או דעות מצד בכירי השלטון באמצעות ישראל היום, על-חשבון עיתונים אחרים.
תופעה דומה, אגב, מתרחשת בידיעות אחרונות: אהוד אולמרט,
יאיר לפיד ו
ציפי לבני, יקירי הבית, זוכים לכיסוי אוהד במיוחד. מאידך-גיסא, ממשלתו של נתניהו, והוא בראשה, מוכפשים ומושמצים ללא הרף ומוצגים כאשמים ואחראים לאסונות ולמחדלים גם כאשר מכה הברק בעיירה באינדונזיה.
החיים אחרי אדלסון שאלת השאלות היא: מה יהא בעתיד עם עיתון ישראל היום, הממומן כיום בכספו של שלדון אדלסון, בהיקף כספי של עשרות מיליוני דולרים בשנה, לפחות, וזאת אחרי ששפך יותר מ-150-100 מיליון דולר על החדרתו לשוק. לאדלסון, שלו אנו מאחלים כמובן אריכות ימים, ימלאו באוגוסט 2013, 80 שנה. שאלת קיומו של העיתון, אחרי עידן אדלסון (הסובל כיום מבעיות בריאות), היא אחת השאלות החשובות ביותר לשוק העיתונות. לא היינו מתיחסים לזאת עכשיו - אלמלא התובנה לפיה כמה מו"לים, ובראשם מוזס, מתנהלים כבר עתה על-פי אותן שאלות.
פרויקט הוצאתו לאור של ישראל היום מופקד כיום רשמית בידי צוות ניהולי-מקצועי: אשר בהרב, יושב-ראש;
עמוס רגב, עורך. יסמין לוקץ'-אדלסון, בתה של רעייתו מרים מנישואיה הראשונים, היא זרועו הארוכה והיא שדואגת למחסורו של העיתון, באופן שוטף. סוד גלוי הוא כי מרים, רעייתו של אדלסון, תומכת ומעודדת את אדלסון בדרכו זו. אלא שלכל ברור כי עיתון ישראל היום יוצא לאור וממומן על-ידי שלדון אדלסון מטעמים אידיאולוגיים-כוחניים. פרויקט זה נחשב לשיגעונו האישי. וטעמים אלה יתאיידו. שהרי ספק אם אחרי לכתו, יהא עניין למרים ו/או ליסמין להמשיך ולשפוך מיליוני דולרים או אף עשרות מיליוני דולרים בשנה, כדי לממן עיתון מפסיד תוך מאבק בלתי פוסק עם יריבים. ייאמר כאן: גם אם יצליח ישראל היום להגדיל באופן משמעותי את הכנסותיו מפרסום (על-חשבון ידיעות אחרונות ויתר העיתונים), וגם אם נכון הדבר שההפסד התפעולי הולך ומצטמצם, ספק גדול - מחמת המודל העסקי-החינמי - אם יצליח להגיע לאיזון.
בחודשים האחרונים שוחחתי כמה וכמה פעמים עם גורמים היודעים דבר או שניים על המתרחש בקבוצת אדלסון. הדעות חלוקות באשר לעתיד. אלה רשמיהם/הערכותיהם:
- לאחר לכתו של אדלסון עלול להיפתח מאבק בין יורשיו, שיקרין גם על התנהלות עסקיו. רעייתו מרים ובתה יסמין הן המקורבות ביותר. מדובר בשתי נשים דעתניות, חזקות ומרשימות, אך שתיהן נעדרות אמביציות פוליטיות. בנסיבות שיווצרו, עלול להיות מצב שלא יהא לאף אחת מהן עניין לממן עיתון מפסיד;
- על-פי מקורביו, אדלסון הבטיח, ומראש, את המשך קיומו של העיתון. הוא העמיד תקציבים גדולים שישמשו את העיתון גם לאחר לכתו, כך שגם במקרה של מאבק סביב עזבונו ימשיך העיתון לצאת לאור. השאלה היא האם תוכניותיו יקויימו כרצונו.
מוזס עלול ליהנות מן ההפקר כך או כך - מי שעלול ליהנות מן ההפקר, לאחר לכתו של אדלסון, הוא שוב מיודענו - ארנון מוזס. לאחר קריסת מעריב והיחלשותה של קבוצת שוקן (ואם בכלל תצליח לשרוד קבוצת שוקן), אנו עלולים למצוא עצמנו שוב עם עיתון גדול אחד: ידיעות אחרונות, שיצא מחוזק, ובראשו מו"ל כוחני ואלים, כשמולו יהא, אם בכלל, עיתון ישראל היום, המתויג כעיתון מטעם, ואתרי חדשות ותחקירים בודדים, כדוגמת News1, שמעיזים לחשוף את מעלליו המכוערים של מוזס. בנסיבות אלה עלול מוזס, הידוע כאיש רקוב ומושחת, להפוך שוב לאיש החזק ביותר בשוק העיתונות.
זו סכנה גדולה שאותה יש למנוע. 