אני מגיעה לכאן לביקור משפחתי, בדרך כלל פעמיים בשנה: באביב ובסתיו.
באביב, הקור העז מתחלף בצינה והעצים הערומים עוטים עליהם מחדש עלים ירוקים. האוויר הצלול והצח מזמין אותך לצאת החוצה, למרחבים הירוקים אשר לשפת נהר הצ'ארלס, ולמשעולי הגנים המוריקים והמטופחים שהעיר משובצת בהם.
בוסטון מוכרת בזכות האוניברסיטאות היוקרתיות הנמצאות בה, כגון הארוורד והמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, המהוות אבן שואבת לאלפי אנשי אקדמיה ומחקר המגיעים אליה מכל העולם. אך מלבדן התברכה העיר בעשרות אוניברסיטאות וקולג'ים ורחובות העיר מלאים בצעירים חייכניים נושאי תיקי גב, הגודשים את רחובותיה, מסעדותיה ואת מרכזי הבילוי שבה. האווירה הסטודנטיאלית משרה על העיר נופך של שמחה וחיוניות וצובעת אותה בצבעי שמחה והתחדשות. המוני הצעירים הפעלתנים משתלבים היטב באווירה האלגנטית של רחובות העיר, וכל אלו יוצרים הוויה של עיר מיוחדת שמשוך עליה חוט של קסם, והיא מהווה 'שמורת טבע' של איכות חיים ואיכות אנושית.
בבית הספר היסודי שבו לומדת נכדתי, מבקרים תלמידים מעשרות מדינות מכל רחבי הגלובוס. למשל: ילדים הודים, יפנים, סינים, אפריקנים, רוסים, איטלקים וישראלים. כן, הרבה מאד ישראלים. (דרך אגב, בבית ספר ציבורי זה התחנך הנשיא המנוח ג'ון קנדי). כשנכנסתי בפעם הראשונה לבית הספר, הממוקם בעיר הקטנה ברוקליין הצמודה לבוסטון, נדהמתי מהכיתה רחבת המימדים, שגודלה, על-פי אומדן גס, פי ארבעה מכיתה ממוצעת בישראל. בכיתה פינות עבודה ויצירה העומדות לרשותם של 25 תלמידים, מורה ושתי סייעות. מדי שנה 'מערבלים' מחדש את הכיתות ויוצרים כיתות חדשות, מחנכות ומחנכים חדשים וסגל הוראה חדש.
עובדה זו מחייבת את הילדים לפתח כישורים חברתיים ויכולת לתקשר ולהתיידד כל שנה מחדש עם ילדים לא מוכרים משלל תרבויות ולאומים שונים. אין ספק כי עובדה זו תורמת לעיצוב תפיסת עולם ליברלית והומניסטית, הנטולה סטריאוטיפים, גזענות ודעות קדומות. תפיסת עולם המכבדת את האדם באשר הוא ללא קשר למוצאו, צבעו או מינו. ייחודו של בית הספר ביכולתו למצוא את המכנה המשותף האנושי בין כל התרבויות והמסורות שמהם מגיעים תלמידיו. זוהי התנסות מכוננת עבור ילדים צעירים בתקופה בה מתעצבת השקפת עולמם, ומורכבים המשקפיים דרכם הם רואים ומפרשים את מציאות חייהם.
ספורט ונימוסים דומה שבבוסטון כולם עסוקים בספורט ואלו שלא, לבטח חשים רגשות אשמה המניעים אותם ללבוש טרנינג ולהשתלב בסצנה הספורטיבית של העיר. המוני אנשים רצים בבגדי ספורט מדוגמים לאורך נהר הצ'ארלס, זוג קשישים יפנים מתרגל טאי צ'י מול מזח הסירות ושייטים חותרים במרץ בנהר. ייתכן שזהו האוויר הקר הממריץ את כולם להתמכר לספורט ולצעוד ברגל, במקום לרדת לרכבת התחתית הנמצאת בכל פינה, ומהווה אלטרנטיבה נוחה להתניידות בעיר.
העיר מלאה בבתי קפה ובמסעדות והמראה השכיח של הבוקר כולל בתוכו גברים בחליפות ונשים אלגנטיות מוקפדות, האוחזים בידיהם את כוס הקפה המקודשת בעת שהם נחפזים למקום עבודתם.
הבילוי המשפחתי הפופולרי הוא, כמובן, המשחק הלאומי הבייסבול, בהשתתפות קבוצת הרד סוקס שעליה גאוותם של תושבי העיר, ולמרות שהעונה איכזבה, אהדתם של התושבים לקבוצתם לא נפגמה. האצטדיון המיתולוגי פנווי מארח את המשחקים הביתיים, שהם לרוב ארוכים (ומשעממים לטעמי...), אך זוהי הזדמנות מצויינת לבילוי משפחתי או חברי, המלווה בשתיית בירות, אכילת נקניקיות וקריאות עידוד לקבוצת הבית. בשל אורכו של המשחק (כשלוש שעות בממוצע ולעתים יותר), ובשל העובדה שבחלק גדול מהזמן המשחק מתנהל בנינוחות יחסית, הרי שיש זמן למכביר לרדת לעמדות האוכל והשתייה, לאכול, לשתות, להחליף בדיחות ואינפרמציה רלוונטית והמעוניינים- להיכרויות עם בני המין השני הצופים במשחק. בכלל, האמריקנים משוגעים על בייסבול. בתי הקפה, הבארים והמסעדות מאובזרים במסכי ענק המקרינים בכל רגע נתון משחק בייסבול המתנהל איפשהו. למתבונן מן הצד נדמה שאין לאמריקנים נושאים אחרים מטרידים לעסוק בהם, וכאילו מעולם לא התחבטה אמריקה במשבר הנדל"ן, באבטלה, בביטוח הבריאות, במירוץ לנשיאות ובקשיים נוספים. הכל מתגמד מול התחביב הלאומי, או שמא זוהי דרך מצויינת להתמודדות בשמחה ובאופטימיות עם אתגרי החיים, במקום לאמץ את גישת התבוסתנות והקיטורים שמכבידה על המציאות המורכבת ממילא.
ועוד לא דיברנו על החביבות יוצאת הדופן המאפיינת את התנהלותם של תושבי העיר במרחב הציבורי. מתן זכות קדימה ומתן אפשרות להשתלב בתנועה הם דבר שבשגרה. רבים מהולכי הרגל מחייכים אליך ומברכים אותך לשלום, הגם שאתה זר גמור הצועד מולם ברחוב. רבים יגידו שזוהי הצביעות האמריקנית המוכרת, שאין מאחוריה דבר מלבד נימוס והעמדת פנים, אך על התחושה הנעימה שמציפה אותך לנוכח המחוות הללו אין להתווכח. תחושה של כיף גדול.
