הנֶצַח הוא סקלרוזה קוסמית

לילה נראה לי ישות פיזיקלית בלתי הגיונית. הרי אחרי מיליארדי שנים שבהן השמש מאירה, הייתה אמורה להצטבר בעולמנו כמות אור ששום חושך לא יכול כבר להקדיר. לאן נעלם כל האור הזה? גם הזמן, המשלח בנו חניתות של ארוזיה, נראה לי ישות פיזיקלית בלתי הגיונית: אף כי חלקיקיו גודשים את העולם, שום מאיץ לא יחשוף אותם. ועוד מוזרוּת של הזמן - הוא מתלפף סביבנו באדישות של רוח ערב, כאילו אנחנו לא היעד היחידי בחייו. והרי האדם הוא גזרת הגורל של הזמן, ולא רק להפך, כמקובל לחשוב. גם ערוץ 1 הוא ישות מוזרה. במיוחד שידורי הלילה שלו, שמזכירים גרוטאת חלל: כפי שפסולת החלל סובבת שוב ושוב את כדור הארץ, כך תוכניות הזֶמֶר והאירוח העתיקות של רוממה מקיפות לנֶצַח את לילותינו. ובדומה לגרוטאות החלל, נראה שגם התוכניות הענתיקות הללו ישרדו אחרי סוף העולם. איזה חיזיון זה יהיה: להקת חיל הים מקפצת בחדוות עלומים, רסס הגלים שוצף בבלוריתה (אולי זהו מקור ההרגל של שלמה ארצי לשיר עם מגבת על הכתף) - אך כל חדוות החיים ההומו-סאפיינסית הזאת תרצד על הפלזמה השחורה והאדישה מכולן, חלל אינותו של כדור ארץ. אחת הישויות המוזרות בשידורי הלילה היא יגאל נאור. בעולם של מנחים ציניים המתאמצים להפגין שנינות ועליונות על פני המרואיינים שלהם, נאור הוא מראיין מהסוג ההפוך - נלהב עד מבואות האקסטזה, מפרגן, מעריץ. כך לפחות הוא התייחס לאילנית, בתוכנית שהוקדשה לה ושודרה בשעות שבהן אגלי הדממה נקרשים. המלל המחבק-מנשק שהעתיר נאור על אילנית בלט עוד יותר על-רקע גינוניה המאופקים. אך קיתונות הרגש ששפך המנחה על הזמרת הם כאין וכאפס לעומת הרגש שמעוררים שיריה. 'אהבתה של תרזה דימון', 'שיר של יום חולין' - כל אלה ורבים אחרים הם שמנה וסולתה של היצור הכחוש, הרזה והאומלל הקרוי נפש, שנכנס לכרם הענבים של החיים ויוצא ממנו בידיים ריקות. וגם אני נראית לי ישות בלתי הגיונית. מדוע אני חוטפת בחילה בעיניים למראה הבשלנית הילה אלפרט, שהצטלמה לשער של מגזין 'הארץ' תחת הכותרת "יש בחיפה חתיכת פרושוטו"? מדוע אינני מתפעלת, כרוב קוראי 'הארץ', מדמותה הבשרנית והחייכנית של מי ש"כותבת על אוכל בתשוקה", כלשונו המפרגנת של המוסף? אולי זה משום ש'הארץ', עיתון שרוח הנאורות והמוסר נוססת בו, העניק כתבת שער אוהדת לאישה שמכרסמת חזירים, ברואי-אל אינטליגנטיים המגודלים בארץ במ"ט דרגות רוע. ציפורניה של אלפרט זו, המשוחות לק אדום, נראות בעיניי נוטפות דם. ואולי הרוע בעולמנו, שהתמסד והִתְלַגְטֵם (מלשון לגיטימציה), הוא שבולע את כמויות האור שהיו אמורות להצטבר בעולמנו אחרי מיליארדי שנים שהשמש מאירה.