|
שלום. שמעתי שיש בחירות והתעוררתי. אני מומחה לאסטרטגיה של בחירות. אני ישן תמיד, אבל בכל פעם שיש בחירות אני מתעורר ובא. תנו לי רק רגע להביט במצב ואוכל לתכנן לכם איך להשיג קולות. איזה מסרים להעביר. איך להצטלם. מה לשדר בתעמולת הבחירות. אפלח לכם את ציבור הבוחרים לרמה כזאת, שכל בוחר יהיה בכיס שלנו אם רק תפנו אליו מן הזווית ועם המסר ובתאריך ובשעה ובגובה הקול שאגדיר לכם. זה לא יקר. זה יותר או פחות חמישה שקלים לבוחר. נכון שחמישה שקלים כפול מיליון בוחרים זה חמישה מיליון שקל, שני מיליון בוחרים כפול. אין הנחות. אבל זה כבר חשבון שאני עושה עם עצמי. הבוחרים חושבים שהם מצביעים על-פי רצונם, חה-חה. כשאני פועל כמו שנותנים לי לפעול אצליח לעצב הצבעת כל בוחר בדיוק לפי מה שמי שמשלם לי צריך.
|
|
תוך כדי המאבקים הנואשים להצלת מעריב, שמעתי שהעיתונאים של מעריב מתכוונים לפנות לראש הממשלה בנימין נתניהו ולבקש שיתערב להציל אותם. אולי כבר פנו. לא מסוגל לעקוב אחרי הכל, והכי קשה לי זה לעקוב אחרי הדברים שלא יתכנו, הדברים האסורים על עיתונאים, אשר מתרבים לאחרונה מאוד. אסור לעיתונאים לבקש מפוליטיקאים שיתערבו למענם. אסור. לא ייתכן שהעיתונות תתקיים בחסד ראש הממשלה. במיוחד מתעוררת לה תמיהה מבודחת כשהעיתונאים פונים אל ביבי שנוא מקלדתם כדי לבקש ממנו חסות אוהבת וגישה אבהית מצילה. בן-גוריון רצה פעם לתת לאלתרמן דירה. אלתרמן סירב ואמר: "הרי אם ארצה אחר כך לכתוב על בן-גוריון דבר רע, אני בטוח שלא אחשוש, אבל מה אעשה אם ארצה לכתוב עליו דבר טוב?" טמבלים. היו יכולים לבקש מעובדי ההפצה לפנות לפוליטיקאים שיעזרו בהצלת מקום עבודתם. גם עובדי דפוס היו יכולים לשטוח בקשות סיוע בפני ביבי. זה לגיטימי. אבל עיתונאים לא יכולים לעשות את זה. עיתונאים, אם כבר, גם לא יכולים להיות חברים של פוליטיקאים. לא יכולים. כשאני רואה חברויות כאלה אני מתייאש. כשאומרים שעיתונות היא לא מקצוע כמו כל מקצוע אחר - צודקים. אבל בעיקר עיתונאים צריכים להבין מה פירוש הדבר. כשחוסר ההבנה גובר, העיתונות קורסת.
|
|
אני לא חייב לשהות במרחק חמש עשרה שניות ממחסה בטוח. אני לא ביישובי הדרום היום. לא מקפצץ לי רטט קטן בבטן במשך יום המטחים. אני הולך לי למקלחת ולא חושש שמא אצטרך לקפוץ מן המים. אני אפילו חופף ראש במתינות ובחולמנות, תוך מילוי ההוראות על השמפו לעסוי יסודי למען הזנת השיער. טילים לא נחתו עלי היום. וזה לא בגלל שאני באיטליה עכשיו, מול שקט ואגם, כרמים ואדמה צבועה בירוק. הייתי כותב את אותם הדברים גם אילו הייתי נשאר בביתי בתל אביב. נדמה לנו, בתל אביב או בחו"ל, שאנחנו רחוקים, רק כי אנחנו לא רצים תוך 15 שניות למחסה. אבל אנחנו לא רחוקים - אנחנו בפנים.
|
|
|
|
|
[צילום: ליאון אלי]
|
|
|
כך כתבה לי הדס ב"הודעות" השבוע:
▪ ▪ ▪
|
אוי מאיר - את מי נשתף אם לא אותך? השבוע זכיתי לעוד סיפור שלולית. או אולי אפילו קיבלתי שלולית שלמה בכבודה ובעצמה. שלולית קטנה. ממש קטנטונת. ובה פסעתי, נסיכה. והנה - חלף צפרדע, נישק, ואני נאותי, והפך לנסיך יפה תואר רכוב על סוס לבן. ממש כמו חלום. כל הדברים קרו, אחד-אחד. אבל אז, לאחר שכבר הפך נסיך, החליט לו הנסיך שלי שבעצם, אפילו שיש לידו נסיכה, שנגעה לו בלב, בכל זאת - מוקדם מדי לשינוי הזה, כי מה בעצם לנסיך שהרגע יצא מהשלולית ולנסיכה ענוגה? כן, כך חשב לו הנסיך שלי ובין רגע נשאר מכל יופיו והדרו רק צפרדע אחד קטן, שקיפץ בינות לעשבי השלולית, ונעלם. ואני נותרתי, נסיכה בודדה. לא מאמינה שהקסם תם. ___ הדס יקרה, יגיע קסם שני. אל תפסיקי לשוטט על שפת השלולית. רק זיכרי את חוק חיי הנסיכה הקשים: כל כך קשה לאבחן האם נשארו גרורות של צפרדע בתוך הנסיך. מאיר
|
|
