|
|
כינוס האופנוענים, כיכר הבסטיליה [צבי גיל]
|
|
|
|
|
|
ללכת לאיבוד בסמטאות "מאראה" זה כיף מיוחד, שכן אתה מגלה עוד מראה יפה, עוד בית מקסים וחצר חבויה מרהיבה. גם המסעדות במקום מגוונות ודומה שיש בו יותר מסעדות בינלאומיות מאשר צרפתיות. מסעדות יווניות, איטלקיות, וייטנאמיות, תאילנדיות, אינדונזיות, הודיות, מרוקניות, יהודיות וסיניות | |
|
|
|
פריז נמנית עם הערים שאפשר ללכת בהן ולא להשתעמם אף לרגע וללא צורך ברכב או אף במטרו. זאת אם גם היית במקומות האלה. המלון שלנו היה ליד כיכר "גאר דה ליון". תחנת הרכבת בקצה רחוב ליון. ניתן היה לקחת מטרו בכיוון לכיכר ווז' הידועה, אבל טיילנו ברגל, מרחק קצר עד לבסטיל. כיכר זאת כשלעצמה, היא הדורה ובלבה אנדרטת החופש המפוארת - "אנדרטת יולי" (מועד המהפכה). זאת אחת הכיכרות המרכזיות בפריז וצומת רב-רבעי. זאת כיכר שוקקת בכל שעות היום, של מופעי חוצות, קונצרטים, עצרות וסתם התכנסויות. בלילה שבו עברנו, היה שם איזה כינוס של אופנוענים ואפשר היה לחשוב שאלה עוד מעט יסתערו שוב על הבסטיליה. בערבים ובלילות המסעדות, הבארים ובתי הקפה הומים אדם. זאת כיכר הבסטיליה השכנה, שלנו. ומשם הלכנו דרך רובע ה"מאראֶה"- Marais. כשמכירים את תולדות הרובע, זה ללא ספק מעשיר את הידע על ההיסטוריה של פריז. אבל זה משהו אחר כאשר פוסעים על דרך שקיימת מאז המאה ה-12, שלמעשה זאת לא הייתה דרך אלא אדמת ביצות. אתה חוזר ומבין מדוע זאת פריז ולא רומא או אתונה העתיקות ממנה בהרבה. במאראה אתה לא רק מהלך על מקום עתיק מן המאה ה-12. התושבים שחיו פה השאירו עקבות. אלה היו מאנשי האצולה של אותם ימים, כהני הדת ושאר השועים. אבל גם תושבי פריז שלאחר המהפכה, בעלי מלאכה, סוחרים ופועלים שגרו באזור העתיק הזה השאירו טביעות. ואגב בין אלה היו גם יהודים שהתגוררו במקום בסוף המאה ה-19 וגרים בו עד היום, כמו ברחוב רוזייה. בכלל, בטיול ברובע העכשווי הזה, אינך נותן את הדעת לעתיקותיה של העיר. אנו יודעים שירושלים היא עיר עתיקה. רובה של העדות מצוי למטה בחפירות הארכיאולוגיות. אבל גם פריז עברה את גיל האלפיים. ידוע בוודאות כי שבט קלטי-גרמני בשם "פריזי" ישב במקום בעת הגעת צבאו של יוליוס קיסר לשם, בשנת 52 לפנה"ס. פריז הייתה אז כפר דייגים ששכן על אי באמצע נהר הסיין, אך מיקומו היה על צומת דרכים חשוב בגאליה. על האי ובאזור גבעת סנט ז'נבייב שבגדה השמאלית הקים קיסר את העיר הרומית לוטסיה (על-פי ויקיפדיה). שפר לה מזלה, שבניגוד לירושלים היא לא עיר קדושה. היא עיר חולין למהדרין - תודה לאל. פריז היא גם אחת הערים ה"שמורות" ביותר. מה שהיה פאר והפך לסלאם, שוחזר במידה מבלי לאבד את הצביון של הסמטאות המקסימות. ללכת לאיבוד בסמטאות "מאראה" זה כיף מיוחד, שכן אתה מגלה עוד מראה יפה, עוד בית מקסים וחצר חבויה מרהיבה. גם המסעדות במקום מגוונות ודומה שיש בו יותר מסעדות בינלאומיות מאשר צרפתיות. מסעדות יווניות, איטלקיות, וייטנאמיות, תאילנדיות, אינדונזיות, הודיות, מרוקניות, יהודיות וסיניות. יש כאן גם את הכנסייה הסינית של פריז וכל זאת רק מה שהעין רואה בחוץ. בסופו של המסע הרגלי תגיע לפלאס דה ווֹזג', place des Vosges, הכיכר העתיקה ביותר בפריז. פלאס דה ווזג' עונה גם לאלה שמחפשים מוזיאונים, כי הכיכר עצמה היא מוזיאון. במרכז הכיכר היה בשעתו פסל ברונזה של לואי ה-13 רכוב על סוס. הפסל הוזמן על-ידי הקרדינל רישלייה, שהתגורר בכיכר. המהפכה הצרפתית (שהייתה מבחינה תרבותית-אמנותית במידת מה הגרסה הראשונה של "המהפכה התרבותית" הסינית) הביאה בין השאר להריסת הפסל, וגם לשינוי שם הכיכר. אבל זה שוקם בראשית המאה ה-19. כיכר הווזג' היוותה למעשה המסד לעיר מטרופוליטנית והיא בעצם לא כיכר אלא רחבה בצורת ריבוע מדויק, 140 מטרים על 140 מטרים. גם הבתים הם סימטריים וביניהם קימורים שעל קירותיהם יצירות אמנות. בין שאר המפורסמים שגרו בה נמנה הסופר הצרפתי הנודע ויקטור הוגו. וכך התהלכנו בכמה מרובעי פריז, בתי, נכדי ואני, כתיירים מהלכים. אף כי מוגזם יהיה לומר שלא השתמשנו במטרו. מי שמכיר את פריז, ואני ציינתי שהתגוררנו ליד גאר דה ליון, ברור לו שלא ניתן להגיע ל"אטואל" – שער הניצחון - ברגל. אבל כאמור חלק גדול מן הדרך חזרה עשינו ברגל.
|
|
|
אנג'לינה - מכה קולינארית פקוקה [צבי גיל]
|
|
לנכדי בן ה-14 לא היו כל דרישות. בשבילו כל דבר היה בו חידוש. לעומת זאת בתי ראומי, שביקרה כמה פעמים בפריז, היו לה שני אובייקטים שהיו רשומים כ"חובה". מכיוון שהמקצוע שלה הוא עיצוב ומיצוב והיא גם מנהלת איקיאה בנתניה, חשוב היה לה לבקר בתערוכה שנקראת "הבית ואביזריו" MAISON & OBJECT, והיא נמצאת בצפון פריז, מרחק גדול למדי מן המרכז. אבל היא עשתה זאת והצֵרָה שהביקור של כמה שעות היה קטן מדי. המטרה השנייה הייתה "קפה אנג'לינה" שנמצא בריבולי, מאחורי ה"לובר". ראומי, כל עוד היא לא דוממה את מנועי הדחף שלה, מסוגלת בשעה 10 בלילה, לאחר יום צעדה מייגע, לנוע לריבולי ובלבד לטעום מן העוגות שניחוחן מגיע עד לישראל. אבל מכיוון שהרוב לא התלהב, היא נפלה שדודה בהנחה שעוד לא אבדה תקוותנו לאכול עוגות ב"אנג'לינה". למחרת שייטנו לאורך נהר הסיינה ליד אי-אלו מוקדים מפורסמים בעיר. כאשר הגענו לתחנת הלובר, נזכרה בתי שזה המקום לרדת ולהגיע לריבולי ולצעוד קצת ולבוא בשערי "אנג'לינה". יש! ירדנו ועשינו דרכנו כמו צליינים אדוקים לעבר "אנג'לינה". ואכן במבט חטוף ראשון בכניסה זה נראה לי כמו מֶכָּה קולינארית פקוקה. אנשים אומנם לא משתטחים ולא סובבים, אבל לא זו בלבד שהמסעדה הענקית מלאה, אלא משתרך בחוץ תור. למזלנו היו שם זוגות, ורביעיות, ואנו היינו שלישייה והובלנו אחר כבוד לשולחן. השעה היא 18:30 בערב ועלינו לתפוס את ספינת התיור עד 19:30. הוד רוממותו המלצר נחלץ לעזרת הלחוצים, הביא את התפריט, בחרנו את העוגות, למעט הבחירה שלי חלופה רעה למה שנקרא "עוגת נפוליאון". נפשי יצאה אליה מאז ביקור בפריז במסעדה של "גאלרי לפאייט" וטעמה שמור עמי. בגרמנית היא נקראת "קרם שניט" Cremeschnitte, בצרפתית: Mille-feuilles - מילפיי, שפירושו: "אלף עלים"; אומנם אין בה אלף עלים, אך מספר השכבות המקובל הוא עשר. היא עשויה מבצק עלים אפוי עם מילוי בין השכבות, של קרם "פטיסייר", שהוא קרם שמנת מתוקה בתוספת חלמונים אשר הופך את המרקם לנוקשה. יאם-יאמי. אבל זה לא חלילה איזה מילוי פודינג, שמקובל בארץ, וגם העלים הם לא אותם עלים, כשם ששום בגט ישראלי אינו הבגט הצרפתי. הטעם הנפוץ הוא וניל והפתעה שעל מקורה קראתי ולא ידעתי, כשם שלא ידעתי פעם שפאברז'ה, שהוא נשמע ומתקבל כמותג פריזאי, הוא יצירת פטר קארל פברז'ה או קארל גוסטאבוביץ' פברז'ה. הוא היה תכשיטן ואמן רוסי אשר נודע בשל ייצור ביצי פברז'ה בשביל המשפחה הצארית של רוסיה בבית המלאכה המשפחתי "בית פברז'ה". גם בתחום המאפים ההפתעה היא שגם עוגת נפוליאון היא רוסית במקורה. מכל מקום, רוסית או צרפתית, יצאתי מתוסכל מ"אנג'לינה" והסתבר לי שגם מלָוויי לא התפעמו. אפשר ולא בחרנו בעוגות הנכונות. הרי עוגות מכל המאפים הן באמת עניין של טעם. אבל זאת עובדה. קיבלנו אומנם באדיבות המלצר את הקבלה מהר מאוד והספקנו לעלות על הספינה ולהמשיך בסיבוב עד סופו. אבל "אנג'לינה" הייתה אכזבה. גם השיט עצמו לא היה משהו.
|
|
|
|
|
אנו בפריז, הבירה הידועה בקולינאריות, שבה מספר המסעדות מכל הסוגים והטעמים בעולם הוא 40,000. טבעי שמבקר לא יעמול הרבה כדי למצוא מסעדה טובה. באזור שבו אנו התאכסנו, בין "גאר דה ליון" לבין כיכר הבסטיליה, יש עשרות מסעדות. דומני שכל בית עסק שני הוא מסעדה. ובכל זאת באלה שבחרנו, בימים ובערבים, לא מצאנו מסעדה שהיא משהו מיוחד | |
|
|
|
לא רק "הצבא צועד על הקיבה", גם הציוויליים צועדים עליה. הקיבה תבעה את שלה ואנו בפריז הבירה הידועה בקולינאריות, שבה מספר המסעדות מכל הסוגים והטעמים בעולם הוא 40,000 - לפי כתבה ב-בי.בי.סי (מובאת באתר yelp). טבעי שמבקר לא יעמול הרבה כדי למצוא מסעדה טובה. באזור שבו אנו התאכסנו, בין "גאר דה ליון" לבין כיכר הבסטיליה, יש עשרות מסעדות. דומני שכל בית עסק שני הוא מסעדה. ובכל זאת באלה שבחרנו, בימים ובערבים, לא מצאנו מסעדה שהיא משהו מיוחד. מסעדות רבות בתל אביב טובות מהן. אבל פריז היא סיפור אחר. אפשר ופספסנו איזו סמטה שבה מצוי המטמון. בשעתו, לפני כשלוש שנים, הייתי עם נכדתי בפריז והתאכסנו במלון ברובע מונפרנס. גם בו היו שפע של מסעדות. ערב לפני סיום הביקור קבענו פגישה עם יואב טוקר, מי שעשה את הסטאז' אצלי כעורך בטלוויזיה, עבר לפריז ונהיה כתב שם וכיום הוא גם שדר טלוויזיה מקומי וגם מרצה לתקשורת. הוא הביא אותנו למרחק מאה מטרים מן המלון ברחוב שאותו לא הכרנו ושם הייתה מסעדה צרפתית כהלכתה. הפעם, בן-דודי השני סטפן קירק (מן השם קורץ במבטא צפרתי), במאי טלוויזיה בכיר, שבנו חי בארץ, לקח אותנו לביסטרו אחד סמוך מאוד למלון בשם "Les garnements" (הפרחחים) ובאחת מחק את כל הטענות והמענות על מסעדות פריז. לקצר התפעלות מארוחה צרפתית למילים ספורות - היה merveilleux – נפלא. ולסיום, שהקוראים יידעו שלא פסחנו על קניות. אכן היינו באותו מכלול אלגנטי ענק ששמו "גאלרי לאפייט" אשר משתרע על פני שני גושים. הבת שלי חיפשה דברים, בעיקר בגדים, ואילו אני חיפשתי את אותה עוגת "נפוליאון", שזכורה לי מלפני שנים. חיפשתי את המלוכה ומצאנו את המלכה, הלא היא "אנג'לינה" ששוכנת כבוד גם כאן. אבל הגילוי הזה עוד הגביר את התסכול. לא הייתה עוגת נפוליאון. אני מקווה שאחת הבנות או הנכדות יתקנו את המעוות כאן בישראל.
|
לביקור, אף שהוא קצרצר, מתלוות מחשבות והן דו-ערכיות. למשל, גם לי ביקור בזק כזה הוא מותרות. אני מצר שסבים רבים לא יכולים לקחת את נכדיהם ולהראות להם מקומות אחרים. אולי אם נגיע לשלווה וירווח לנו. זה חשוב. זה לימוד. הם לא רק ייהנו אלא ילמדו שהעולם הוא קטן, ואנו לא במרכזו. שלעולם יש בעיות רבות, אבל הבריות חיות ועושות הכל כדי ליהנות מאותה כברת דרך מוקצית ומוקצבת ששמה חיים. במקומות האלה האבנים הן אבנים או אנדרטות ולא "סלע קיומנו", בית עתיק של איזה אציל הוא שכיית חמדה ולא "קבר יוסף" שכדי להגיע אליו, לעתים מסכנים חיים. אין כאן "מערת מכפלה" שעל בית לידה מכריזים מלחמה. כאשר אתה בחוץ וחושב על "מלחמות המצווה" על כל חושה, מערה או מסגד מתפורר שבו קבור כאילו מקובל או צדיק, אתה מגיע למסקנה שאין ארץ בעולם שבה יש עובדי "עבודה זרה", עובדי אלילים ופסלים כה רבים כמו בישראל. כאשר אני בפריז, אני יודע שאנחנו קטע קטנטן בכוכב לכת קטן ביקום ענק על מפתן תנועת נוסעים בחלל. בין אם היקום ברא עצמו ובין אם עשה זאת בורא עולם - הכלל הוא שאין קדושה גדולה יותר מקדושת החיים. פריז חיה. אני אוהב לחזור לארץ. היא ביתי ומצודתי, אבל כדי לחזור, צריך לצאת.
|
|