יש אומנם ישראלים לא מעטים שכף רגלם לא תדרוך בגרמניה, אבל רבים דווקא נשבים בקסמה של ברלין. הטיסות לשם מלאות בחובבי מוזיקה ואופרה, אמנות, ארכיטקטורה, היסטוריה, מסיבות טראנס וסצינת הגייז. גם מספרם של הישראלים שבוחרים לגור בבירה הגרמנית עולה עם השנים, ועל-פי אחת ההערכות הוא מגיע למספר שבין 10,000 ל-20 אלף.
השנה עברה הקהילה הישראלית בברלין עוד שלב בתהליך ההתמסדות שלה: יש לה כבר
עיתון. ליתר דיוק, מגזין. "שפיץ" העברי, שבימים אלה יצא גליונו השני, עושה בברלין מה שעושים עיתוני מהגרים כבר מאות שנים ברחבי העולם. אורחים בעיר זרה זקוקים לכלי תקשורת בשפתם, להקל על קליטתם בסביבה חדשה, לשמור על קשר עם המולדת הרחוקה ועם אנשים אחרים שהגיעו משם. "שפיץ" הוא כנראה המגזין העברי הראשון בברלין מאז שנות ה-30 של המאה ה-20, אם כי אינו כלי התקשורת הקהילתי העברי הראשון שם. קדמה לו תוכנית הרדיו הוותיקה "קול ברלין", שמגיש בצהרי יום שישי אביב רוס בתחנת הרדיו הציבורי.
בגיליון החדש מספרת, בין היתר, לירז אקסלרד על קהילת אנשי ההייטק הישראלים בברלין. המעבר לשם היה כרוך עבורה בירידה במשכורת, ושם אין רכב עבודה, גם לא קופונים לארוחות צהריים. מצד שני, אפשר לנשום: שבוע העבודה שלה קוצר בשש שעות, מספר ימי החופשה הוכפל, והביטחון התעסוקתי גדל. "התחנכתי בתרבות הסטרטאפים הישראלית, שבה אתה מוותר בפועל על שאר היבטי חייך. האם אפשר לכבוש את העולם בין עשר לשש? אני מקווה שכן", כותבת אקסלרד.
ויש שם עוד סיפור, כנראה בלעדי, שלא קראתם בעיתונות הישראלית. מסתבר שלא רק גרמנים וגרמניות מגיעים לישראל במסגרת ארגון "אות הכפרה והשלום" כדי להתנדב בבתי-חולים ובבתי-אבות, יש גם התנדבות בכיוון האחר. "הפוך, גוטה, הפוך", בלשון הכותרת. צעירים וצעירות ישראלים שמבצעים שנת התנדבות שם, תחת ניצוחו של הארגון Kom-Mit-Nadev.
כיאה לעיתון של קהילה זרה, יש בו גם מידע שימושי, כמו המלצות למחפשי עבודה בעיר. "גרמנית מגומגמת בלבד תשאיר אתכם אחר כבוד במטבח, בתפקיד בישול, כמובן אם יש לכם הכשרה כלשהי, או במקרה הסביר יותר, בשטיפת כלים", מסבירה חנה יגר. וכדאי להתחיל בשתי החומוסיות בבעלות ישראלית בעיר, "זולה" ו"סבבה". ודעו שגם בענייני קורות חיים הגרמנים קפדנים: בלי "חורים" ועם ציון מדוקדק של חודשים, לא רק שנים.
במכוון, כך נכתב בדבר המערכת של הגיליון השני של "שפיץ", אין "'שפיץ' עוסק בגיליון 2 שלו בדיון הציבורי בגרמניה על טקס ברית המילה ובתקיפת הרב דניאל אלטר. משום שהמנדט שלקחנו על עצמנו הוא להגיש לכם תכנים שלא תמצאו במקום אחר, ולא את מה שכבר נלעס בתקשורת המקומית ו/או הישראלית", כותבת העורכת, טל אלון.
היד המקצועית של אלון, בת 37, כיום עורכת תוכן ובעלת הבלוג "ברלינרית", שהחלה לעסוק באחרונה גם בקולנוע דוקומנטרי, ניכרת בדרך עריכתו של "שפיץ". בארץ עבדה שנים בעיתונות, והייתה בין היתר ראש דסק חדשות ב
ידיעות אחרונות וגם ב
מעריב. "למרבה התדהמה הייתי ראש דסק החדשות האישה הראשונה ב'מעריב', על-אף שכשנשכרתי לתפקיד השנה הייתה כבר 2004", מספרת אלון בראיון דוא"ל. היא נשואה לצייר אולף קונמן ואם לשני בנים, נועם בן תשע ושחר בן חמש וחצי.
את הצורך בעיתון היא מסבירה בתהליך התפתחותם של סממנים קהילתיים של הישראלים בברלין, לצד מפגשי החלפת ספרים, חוגים לילדים בעברית, קבוצה מאוד פעילה בפייסבוק ועוד. "נכון שמידע מסוגים שונים אפשר לקבל בלי סוף באינטרנט, אבל תכנים איכותיים שעוסקים בנושאים רלוונטיים ייחודיים לישראלים שחיים בברלין - כמעט לא קיימים. המגזין שואף להיות מרכז תוכן אטרקטיבי לקהילה המתפתחת", אומרת אלון.
"שפיץ", בעיצובו הסולידי והידידותי של אשר ולך, מודפס בכמה אלפי עותקים, ובמקביל מופץ גם ב-PDF. "אישית נפרדתי מהפרינט גם צרכנית וגם מקצועית כבר לפני שש שנים, והעובדה שאני עורכת מוצר פרינט לקראת סוף 2012 מפתיעה אותי מאוד", היא מספרת. "אני לא יודעת כמה זמן זה יחזיק מעמד ומאוד ייתכן שהעתיד של המגזין יהיה אונליין. אבל כרגע זה מרגיש מאוד מתאים: גם משום שאין מגזין בעברית בברלין ויש משהו חגיגי ונחמד בלהיות הראשונים; גם משום שבברלין (ונדמה לי שבגרמניה כולה) יש עדיין כבוד רב לנייר - מה שלא מודפס קצת לא קיים מבחינתם. ניירת מתויקת כאן לעד (הרי חלקים נרחבים מהמידע שיש לנו על השואה מגיעים מהתיעוד שלהם את עצמם), וכשמתבוננים על כמות העיתונים והמגזינים בדוכן ממוצע בברלין, קשה לנחש שהפרינט גוסס. יש בזה משהו אולד-פאשן, אבל גם חן מסוים".
"שפיץ", בינתיים, הוא נטול פרסומות. מימונו מתבסס בעיקר על סיוע נדיב של חב"ד ברלין. זה לא מפתיע: בעשורים האחרונים הפכה תנועת חב"ד לבסיס מוכר לישראלים בחו"ל, גם לחילונים למהדרין, בעיקר בארצות רחוקות ונידחות, אבל לא רק. "איך תדעו שלא מנסים להחזיר אתכם בתשובה?", שאלה אלון בגיליון הראשון. והתשובה: "אנחנו מאמינים שאם הגעתם עד ברלין, אתם לא פראיירים".
על שאלת הקשר עם חב"ד השיבה לי אלון: "ישנו הרובד האינטרסנטי הפשוט - 'שפיץ' צריך גב כלכלי (כל משתתפיו מקבלים שכר על עמלם), וחב"ד שמחים לערוץ תקשורת עם הישראלים בעיר (בניגוד לקהילה היהודית בברלין, שמתעלמת לחלוטין מקיומם). הייתי מוסיפה כמה מלים טובות על הרב יהודה טייכטל, שעומד בראש חב"ד ברלין, אבל קהל הקוראים של 'העין השביעית' עלול לחשוב שכבר הצליחו לשטוף את מוחי. ברובד האישי הייתה התלבטות גדולה, אבל ההחלטה הייתה להתמקד במבחן התוצאה: האם יתאפשר לערוך מגזין שאני יכולה לעמוד מאחוריו. אנחנו יודעים שלמו"ל תמיד יש אינטרסים - גלויים או סמויים - והשאלה היא מידת ההשפעה שלהם על התוצרים העיתונאיים. נצטרך להיות עם יד על הדופק.
"הרובד השלישי הוא רובד הרציונליזציה בדיעבד: אחד הדברים שהכי מדכאים אותי כישראלית זה כמויות השנאה היוקדת, שאפילו דרך האינטרנט חורכות את עורי. אם אפילו בברלין, מחוץ לסיר הלחץ הישראלי היומיומי, לא נצליח למצוא גשרים בין קבוצות (ויהיו אלה אירנים וישראלים או חב"דניקים ושמאלנים) - איזו תקווה נשארת לנו לעתיד סובלני יותר?". בדקנו: בגיליון השני, ברוח החגים, משולבת מסגרת ראויה ורלוונטית, "יידישקייט למעוניינים", על תפילות ואירועים אחר במרכז הישראלי של חב"ד בברלין. בכל יתר הכתבות לא ניכרת בשני הגליונות השפעה חב"דית.
בפתח הגיליון הראשון הסבירה אלון מדוע נבחר "שפיץ" לשם המגזין. לא רק משום שהמגזין מקווה להיות חד ומחודד, אלא גם משום שהמלה זלגה מגרמנית לעברית, ובכך מסמלת את קשרי הגומלין ביניהן. וזה בדיוק הקשר לצד האחר של הקשר הישראלי-גרמני: כשהגיעו ארצה כ-60 אלף עולים דוברי גרמנית אחרי עליית היטלר לשלטון, התקשו היקים להיפרד משפתם ומתרבותם. שימור הגרמנית לא התקבל בעין יפה, ובעיקר לא הוצאת עיתונים יומיים בשפה זו. בהנהלת הסוכנות ביקשו לאסור את הופעתם ואף הוקם "ועד למלחמה נגד העיתונות הגרמנית". עוד קודם לכן, ב-1932, החל להתפרסם שבועון ארגון עולי גרמניה "מיטיילונגסבלאט", (Mitteilungsblatt), שעיברת את שמו לימים ל"יקינטון".
