שומר הראש של אבו-מאזן

לא מזמן נודע לי שבלשכת נתניהו חשדו שברק היה ההוגה והיוזם לא רק של ההקפאה השנייה בהתנחלויות - על כך יש קונצנזוס - אלא אפילו של זו הראשונה. לגבי ההקפאה השנייה - שאמנם בסוף לא יצאה לפועל - הדברים ידועים. במערכת המדינית מוסכם שזו באה לעולם מבית היוצר של ברק. היא נולדה בדיוק לפני שנתיים, לאחר ביקור ארוך ואינטנסיבי של שר הביטחון בוושינגטון ובניו-יורק, שבמהלכו נועד עם גלריית בכירים בממשל. ברק, בתיאום עם נתניהו, תפר חבילה ביטחונית שאמורה הייתה להמתיק את הגלולה ולעטוף את הפרת ההבטחה של נתניהו שלפיה "ההקפאה חד-פעמית ומוגבלת בזמן". בסופו של דבר לא עמדו האמריקנים בהבטחותיהם שלהם וסבב ההקפאה השני לא יצא לפועל. כל זה, כאמור, היה גלוי וידוע לכל הנוגעים בדבר. מה שלא פורסם הוא ההנחה של נתניהו, כבר באביב תשס"ט (מאי-יוני 2009), שברק רוקח עם הממשל את רעיון הקפאת ההתנחלויות. בשעתו הכול היו משוכנעים שלדרישת הממשל, "אף לא אבן אחת", אחראים השליח מיטשל, מזכירת המדינה קלינטון ואובמה עצמו. כעת מתברר שנתניהו חשד בזמן אמת שדווקא ברק הוא זה שמבשל את העניין, או לפחות תורם לו תרומה מכרעת. נתניהו היה אז ראש ממשלה חדש וחלש, מוכה טראומה מהקדנציה הראשונה. הוא חשש להתעמת עם שר הביטחון שלו - אותו שר ביטחון שלא מזמן הפיל את קודמו בתפקיד, אהוד אולמרט. לפיכך, נתניהו ואנשיו שמרו את החשדות לעצמם. אומנם המשמעות היא ששר הביטחון של ישראל עושה יד אחת עם מעצמה זרה כדי להכתיב מהלכים לראש הממשלה שלו - ואין לך השפלה גדולה מזו - אך נתניהו העדיף לבלוע את הצפרדע ולשתוק, כפי שעשה לא מעט פעמים בשנים שאחר כך. רק עכשיו העז בפעם הראשונה לגלות קצת עצמאות.

אז בהיבט האישי בינו ובין שר הביטחון שלו נתניהו טיפל, אבל גם כעת, למרות ההשפלה, ברק הוא עדיין מי שמנהל במידה רבה את הקו המדיני-ביטחוני של הממשלה. בראש ובראשונה, הוא המוציא והמביא בענייני ביטחון - התחום החשוב ביותר לכל ממשלה בישראל, שנתניהו חלש בו. שנית, בנושא האירני, ברק אומנם שילם מחיר אבל בפועל אילץ את נתניהו ליישר קו עם אובמה ולדחות לקיץ, אם בכלל, את הפעולה נגד אירן. הנושא השלישי שבו ברק מכתיב את הטון הוא הזירה הפלשתינית. הרחק מתשומת לבו של הציבור, הגוף המנהל את חיי ערביי יהודה ושומרון הולך ומאבד את יכולתו לעשות זאת. בראש ובראשונה חסר כסף. משכורות אוגוסט של עובדי הרש"פ שולמו רק בחלקן. משכורות ספטמבר אינן נראות באופק. הוועידה המסורתית של המדינות התורמות, המתקיימת מדי שנה בשולי עצרת האו"ם, נכשלה ככל הנראה, שכן רוב המדינות סירבו להתחייב על גובה התרומה שיעבירו. בהתחשב בכך שהתרומות האלה מקיימות למעשה את הרש"פ ומניעות את הכלכלה הפלשתינית, מדובר בחדשות רעות מבחינת אבו-מאזן וחבורתו. בנסיבות האלה, ובמיוחד בהעדר משכורות למאות אלפי בתי אב, צפויה המחאה לשוב ולהבעיר את הרחובות ברמאללה, בשכם ובחברון. הוסף לכך את הדחיות החוזרות ונשנות של הבחירות ברש"פ, את שלטונה המעורער ממילא, את כישלונו של אבו-מאזן לקצור הישג מדיני כלשהו, את השמועות על שחיתות בצמרת, את נפילות המשטרים בעולם הערבי כולו וגם את הביקורת האישית החריפה של שר החוץ הישראלי ליברמן על יו"ר הרשות (שנוא ככל שיהיה על הערבים, הדברים של ליברמן מסוקרים ומקבלים ביטוי אצל הפלשתינים ולא נותנים מנוחה לעבאס ולאנשיו - השבוע הם הודיעו על פתיחת הליך משפטי "נגד ההסתה של ליברמן", כלשונם) - וקבל מסלול ישיר לקריסה שלטונית. תמונת המצב הזאת, שאולי לא מדוברת בציבור, נהירה בהחלט למקבלי ההחלטות, ומביאה אותם לדילמה כיצד לנהוג בעבאס ובאנשיו. האם להמשיך בהנשמת השלטון או להניח לו ליפול. מצדי המתרס ניצבים שניים. שר הביטחון אהוד ברק, בגיבוי מערכת הביטחון, לוחץ קשות לחזק את הרש"פ בכל דרך ובלבד שעבאס לא ייפול. מולו עומד שר החוץ ליברמן, שאינו דורש צעדים מעשיים להחשת הנפילה של עבאס, אבל בהחלט מחכה ליום שבו הראיס ירד מהבמה. "חרף דבריו הבוטים של אבו-מאזן נגד ישראל בעצרת האו"ם", אמר לאחרונה ברק, "שיקולי ביטחון וכלכלה מחייבים התייחסות אחרת לגמרי לרשות הפלשתינית (כלומר חיובית ואוהדת, א"כ). לישראל עדיין יש אינטרסים בסיסיים בתחומי שמירת הביטחון ביהודה ושומרון, שנמצא במקום טוב מאוד בהשוואה לכל תקופה בעבר, קודם כול כתוצאה מפעילות יעילה של צה"ל והשב"כ אך גם כתוצאה מפעילות כוחות הביטחון של הרשות הפלשתינית והמאמצים הכלכליים של פיאד ואבו-מאזן". מנגד, שר החוץ אומר בדיוק להפך. "יש להעריך מחדש את היחסים עם הרשות הפלשתינית. עשינו בחודשים האחרונים שורה של צעדי אמון. בתגובה קיבלנו את הטרור המדיני של אבו-מאזן. אנחנו והמערב עושים את אותה טעות בנוגע לאבו-מאזן. הוא לא מסוגל לעשות סדר ברשות הפלשתינית. הוא ושלטונו חיים על זמן שאול. נשארו לו לא יותר משנה-שנתיים. אסור לחזור על הטעות של הנשמה מלאכותית ותִחזוק משטרים רקובים כמו במדינות ערב. כמו שקרה שם, גם משטרו של אבו-מאזן יקרוס וזו רק שאלה של זמן. אין סיבה להמשיך את האדמיניסטרציה הרקובה של השלטון שלו", דברי ליברמן. בניגוד לשר הביטחון הישראלי, שמוחל על כבוד כולנו ומוכן לספוג את היריקות של אבו-מאזן מעל בימת האו"ם, ליברמן לא מוכן לשתוק. הוא מאשים את עבאס כמי ש"כל מה שהוא יודע לעשות זה טרור מדיני נגד ישראל", וקורא לו "פחדן, שקרן ונמושה. הוא לא שולט בפלשתינים ולא עשה בחירות כבר שנתיים. אם היה לו כבוד, היה מתפטר מזמן".

קצפו של ליברמן יצא על נתניהו עוד לפני החגים, בשל ההחלטה להעביר בפעם השנייה מה שהוגדר כ"מקדמה על חשבון גביית המִסים" שמבצעת ישראל עבור הפלשתינים. בפועל מדובר היה בחצי מיליארד שקלים שהעבירה ישראל לרשות בשתי מנות בחודשיים האחרונים, כדי שתוכל לשלם משכורות לעובדיה. פורמלית, ישראל מחויבת להעביר את התשלומים האלה לאחר שגבתה את המסים. למעשה, כלל לא ברור האם אכן נאספים תשלומים בסכומים הנקובים (רשות המיסים סירבה להשיב לשאלת 'מקור ראשון' בדבר הגבייה בפועל עבור הרש"פ). חשוב יותר, החובות המצטברים של הרש"פ לישראל, בעיקר חובות חשמל ומים, מסתכמים ב-700 מיליוני שקלים לפחות. כלומר, לישראל יש יכולת והצדקה לא להעביר את תשלומי המסים כל עוד הרש"פ לא משלמת את חשבונות חשמל. אשתקד, כשהפלשתינים קידמו את המהלך החד-צדדי באו"ם, ישראל אכן הענישה אותם בעיכוב ההעברות האלה. השנה לעומת זאת נתניהו לא רק מוותר לפלשתינים על מה שהם חייבים, אלא מתנדב להעביר להם מקדמות על חשבון העתיד - מקדמות שמי יודע אם אי פעם יוחזרו. בקיצור, ראש הממשלה מאמץ את הגישה של ברק ומבצע "הנשמה מלאכותית ותחזוק משטרים רקובים כמו במדינות ערב", כדברי שר החוץ שלו. הנימוק העיקרי שמספקים ברק והביטחוניסטים לנתניהו הוא שבמקום עבאס יבוא חמאס. "אם אבו-מאזן וסלאם פיאד לא ישלטו בשטחי יו"ש, חמאס ישלוט שם", מזהיר ברק. ליברמן, גם בשיחות סגורות, מסרב לומר מה לדעתו יקרה ביום שאחרי ומי יבוא במקום אבו-מאזן. השמועות טוענות שהוא מעדיף את ידידו מוחמד דחלאן, יריבו המר של אבו-מאזן. אבל המקסימום שליברמן מוכן לומר הוא: "זה לא ענייננו מי יבוא אחרי אבו-מאזן. יש שם אנשים טובים, עם השכלה מערבית, שיודעים לנהל. אם יבוא מישהו שירצה לנהל דיאלוג ננהל איתו, ואם לא ירצה נדע להתמודד. ישראל לא צריכה להתערב בשאלה מי שולט שם ולא צריכה להמליך מלכים. דברים צריכים לקרות באופן טבעי". מה חושב נתניהו על הדילמה הזאת? ובכן, התשובה שהיא אי-אפשר לדעת. ייתכן מאוד שההכרעה בשאלה תונח לפתחה של הממשלה הבאה, אבל ספק אם גם אז נתניהו ינקוט עמדה. בשונה מברק ומליברמן שמציגים קו ברור ושוטחים את נימוקיהם בפורומים שונים, ראש הממשלה מסרב להסביר מהם שיקוליו. לא רק על עצמו גזר שתיקה, אלא גם על אנשיו. מעבר לתחום הפלשתיני, גם בסוגיות נוספות נתניהו מסרב לשתף את הציבור בשיקוליו. פעולות עיתונאיות בסיסיות, כגון תדרוכים ושיחות רקע, המקובלות בכל מקום בארץ ובעולם, לא מתקיימות בלשכת נתניהו. כתבים ישראלים, מכל המינים והסוגים, המנסים להבין מה מנחה את נתניהו בסוגיות מדיניות העומדות על סדר היום, נתקלים בחומות של שתיקה. האבסורד מגיע לכך שמדינות זרות - ארה"ב, גרמניה והאיחוד האירופי למשל - כנות ופתוחות עם התקשורת הישראלית יותר מראש הממשלה הישראלי וסביבתו. כעיתונאים אנו יכולים לקבל מידע מהתדרוכים של דובר הבית הלבן, של מחלקת המדינה האמריקנית או של יועץ התקשורת של אנגלה מרקל, אבל לא מלשכת נתניהו. וזה מוזר. מאוד מאוד מוזר.