"סוף המשמרת" "סוף המשמרת" נראה בהתחלה כעוד סרט קלאסי: הנה שומרי החוק והסדר עוצרים את הפושעים, הם נלחמים קצת, יש מרדפים, נשק כוח אש והרוגים, בסוף הטובים ינצחו יהיה סיום מרגש ובסוף כולנו נראה עוד סרט נחמד. אבל הסרט הזה הוא מעט שונה.
בניגוד לשאר הסרטים בהם אין אפיון דמויות בצורה מובהקת, הרי שכאן הגיבורים מתועדים כל הזמן. גם מהבחינה האישית וגם העלילתית. הבניית האופן שבו היא מוצגת מעניינת: לא כדרך אגב ולא כצורך עלילתי אלא באופן מובנה לאורך כל הדרך. ונראה כי זה מה שביקש הבמאי: תראו אותם עכשיו, תראו אותם אחר כך. הפושעים רק מפריעים באמצע.
הסרט מביא את סיפורם של שני שוטרים שונים באופיים אך נחושים בהגנתם על תחום המשמרת שלהם. הם מבצעים דברים שלא אמורים לעשות והולכים לעיתים על החבל הדק שבין המקצוע למתבקש. כך כשפורצת שריפה הם מייד נכנסים לחלץ וכך גם כשהם עוצרים פושע בדרך לא שגרתית.
הסרט נע בחיים שלפני ואחרי המשמרת וגם בתוכה תוך שילוב של שניהם לכדי מערכת אחת. סגנון המצלמה הביתית שמפעילים השוטרים לצילום עצמם תוך שאלו החומרים שמרכיבים את העלילה בסרט הם בעצם דיוקן עצמי בדיעבד של הדמויות. לעיתים ישנו צילום מבחוץ מלוטש אך בדרך כלל קיים תיעוד ע"י מושאי הסרט.
בסוף הסרט נשארת הדרמה האישית כשגם הכללית הופכת אותה למשהו אחר. וכך גם אם האקשן לא דרמטי כמצופה אלא רק מגיע בהבלחות, האנושיות המוצגת היא לא פחות מעניינת.
"השופט דראד" האמת שציפיתי מ"השופט דראד" לקצת יותר מסרט בנאלי שכמותו ישנם עוד רבים בהם הדפוס קבוע: הגיבור מגיע או נמצא בתוך מקום אותו הוא בא לשנות. בפנים יהיה מאבק והנוכחים ייעלמו ע"י הגיבור או שהגיבור יישאר למרות שהם או ישות אחרת תנסה לפגוע בו. בסוף הוא יישאר למרות כל הסיכויים וייצא מהמבנה מנצח לקול ההמולה שבחוץ שלעיתים תוצג באור מגוחך.
יש יותר מדי סרטים שעונים לדפוס הנ"ל וכך גם השופט דראד שהוא בעצם נציג החוק הלוחמני. בעולם הדמיוני של העתיד בבנייני בטון בעיר אפורה ומלאת פשע ישנו עניין שלשמו הגיבור מגיע. מתחם הפשע הגדול נסגר ואי-אפשר לברוח, והדמות הקרימינלית מודיעה: לחסל את הפולש שומר החוק. וכולם מתגייסים למשימה. השופט דראד שהוא נציג הכל יכול גובר כמובן על כולם, הורג את המפקדת בשטח בסוף כמובן ולהתראות בחוץ.
אבל בסרט הזה יש גם דפוס אחר של עזרה לגיבור העל שבלעדיה הוא היה נכשל. העל טבעי משחק כאן תפקיד כפול: מצד אחד כמציאות מונכחת של ריאליזם (דראד הוא שופט מקצועי בעל אמצעים רבים) ומן הצד השני כאלמנטים דמיוניים המביאים אל המסך בדיון. כאשר ישנו שילוב של השניים הרי שהתוצאה היא חוסר יכולת להיפגע ע"י הדמות שמבקשת לעשות זאת.
קיימים בעלילה מספר חורים ותהיות אך אלו נעלמים בשטף הדרמה. יש לציין שמהבחינה הזו האקשן כאן חוגג. הצילום מצליח להביא את הדרמה וגם האפקטים בהם דראד משתמש כדי לשרוד. צילום התלת מימד לדעתי לא כל כך חיוני אם כי בהחלט הופך את הרעיון שבסרט למשהו הרבה יותר מוחשי.
הסרט הוא מדע בדיוני אך ניתן לראות בו אמירה מסוימת על העתיד האורבני המורכב. לא בטוח שזה אכן הגיוני אבל זה בהחלט מעורר מחשבה.
