מבול שמועות הציף את הזירה התקשורתית והציבורית לאחר שהשר משה כחלון הודיע ביום ראשון בערב על פרישתו מהחיים הפוליטיים. יודעי דבר ופרשנים מתנדבים הציעו שלל הסברים, מהציניים ביותר עד לנאיביים ביותר. הציניקנים טענו שמאחורי ההחלטה התמוהה של השר הצעיר, הנמרץ והפופולרי מסתתר סוד אפל. וכי למה יחליט פוליטיקאי בשיא כוחו לפרוש וללכת הביתה? הוא בטח יודע דבר שאנחנו לא יודעים. ודאי הסתבך או שמא טייקונים טמנו לו מלכודת. אם פוליטיקאי במעמדו מצוי בקו הבריאות והוא לא הודח מתפקידו במפלגה או ממקומו ברשימה - רק פרשת שחיתות או תביעה עתידית בגין הטרדה מינית מתקבלות כסיבה הגיונית לפרישתו מהמרוץ. איש לא יתנתק מרצונו מעטיני הזהב של השלטון. התמימים סיפקו הסברים שגורמים לכל ילד שמבין קצת בפוליטיקה לחייך. למשל, שכחלון פורש כי הממשלה שבה כיהן לא עמדה בציפיותיו האידיאולוגיות. או שלא יכול היה לשאת את הפגיעה בשכבות החלשות ו/או את פינוי גבעת האולפנה. נו באמת. אני מודעת היטב לעובדה שהטענה כי אין מסתורין בפרשת פרישתו התמוהה של כחלון נשמעת פשטנית מדי, ועם זאת ההסבר הנכון הוא ככל הנראה באמצע. בדיוק מה שאומרים בליכוד. כחלון הלך הביתה כי לא הייתה לו סבלנות לעצור ולהמתין, אולי קדנציה שלמה. הוא בנוי או להתקדם או לעזוב את המערכה. יש שתי אסכולות בפוליטיקה, אמרה לי ציפי חוטובלי כשניסינו לפענח את התעלומה. האחת של שרון, השנייה של נתניהו. שרון כידוע סבר שיש להישאר על הגלגל. פעם אתה עולה ופעם אתה יורד, אבל אם תישאר בפנים בזמן כלשהו יגיע הרגע שלך. ואילו נתניהו דוגל בגישה אחרת. או שאתה בראש הפירמידה או שאתה זז הצִדה, צובר כוחות וחוזר כמנצח. אם יעלה בידיך כמובן. אהבתי את ההבחנה. שניים בליכוד מצאו את עצמם בדילמה הזאת - סילבן שלום בתחילת הקדנציה ומשה כחלון בסיומה. שלום כבר כבש בחייו פסגות גבוהות. הוא שימש שר האוצר ושר החוץ. בהשוואה לאלה, תיק הנגב והגליל הוא גבעה שבקושי מבחינים בה. שלום היה יכול לומר "מיציתי". לא לכבודי. הוא העדיף להישאר על הגלגל. להמתין. כחלון הרגיש שהוא נקלע למבוי סתום. בקדנציה שמסתיימת זה עתה החזיק בשני תיקים ביצועיים. לזכותו ייאמר שהוא נמנה עם השרים המעטים שחוללו שינוי של ממש בחייו של אזרח מהשורה שלא מתעמק בדיווחים פוליטיים או בניתוחים של פרשנים כלכליים. הוא נזכר בשר משה כחלון מדי חודש, כשהוא משלם את חשבון הסלולרי שלו. נזכר לטובה. במקביל, כחלון חלש על מוקדי הכוח במפלגה ועל השטח הליכודי. בפריימריז ניבאו לו מקום ראשון, אך הוא הגיע למסקנה שאת הצ'ק שהמתפקדים יפקידו בידיו הוא לא יוכל לפדות. הוא לא יצליח לתרגם את ההצלחה בפריימריז לתיק בכיר בממשלה הבאה. כשיגיע לבנק, יגיד לו המנהל שאזלו המזומנים בקופה. לא נשארו תיקים הולמים. נתניהו לא מחויב לתוצאות הפריימריז. שום ראש ממשלה לא מחויב. כזכור, שרון מינה לתפקיד בכיר את אולמרט שבקושי התברג לעשירייה הרביעית. נתניהו לא הרחיק לכת עד כדי כך, אבל העדיף בחלוקת התיקים את ישראל כ"ץ על גלעד ארדן אף שארדן הקדים את כ"ץ בבחירות הפנימיות. הפעם העביר נתניהו לכחלון מסר ברור: אל לך לצפות לשדרוג. לתיק האוצר. כחלון, שחש עלבון עמוק, החליט שהוא לא רוצה להיתקע באותו מקום. לעבור מהתקשורת לשיכון. הוא הודיע שייקח פסק זמן. אולי יחזור בעתיד. הרי גם נתניהו יצא וחזר. למשה כחלון יכולת עבודה, כושר התמדה ותבונה פוליטית יוצאת מן הכלל. וגם חן אישי. אבל אין לו אורך רוח ואין לו עור של פיל. בפוליטיקה, במיוחד על-מנת לדבוק בשיטה של שרון, נחוצים שניהם. לפני בחירות 2008 נועד עוזי לנדאו, משרי הליכוד לשעבר, עם בנימין נתניהו. לנדאו רצה לקבל תמיכה ולשמוע הבטחות. תמיכה הוא לא קיבל, וגם הבטחות הוא לא שמע. לנדאו קם והלך למפלגה יריבה, אם כי באותו מחנה. כחלון עזב בצורה מכובדת יותר. הוא לא הולך למפלגה אחרת, אלא לעסקים. זכותו. האם הליכוד יפסיד מנדטים בגלל עזיבתו? לא בטוח. ליכודניקים אותנטיים שתמכו בו לא יצביעו לשלי יחימוביץ' בגלל שכחלון עזב. בינתיים עמיתיו בליכוד מזילים דמעות תנין, אבל ברור שפרישתו מקִלה עליהם בקרב שמתנהל על כל מקום בצמרת. שלא לייחוס הם מציינים שאל"ף, כחלון לא היה עד כדי כך נאמן לנתניהו, עובדה שכרת ברית עם פייגלין. ובי"ת, מי אמר שיש צדק בפוליטיקה? אין צדק, וכללי המשחק משתנים כשהמשחק בעיצומו. בשבוע האחרון היינו עדים לדרמה פוליטית אנושית, לא משפטית. משה כחלון אינו חוטא בסתר וגם אינו צדיק תמים. הוא פוליטיקאי בשר ודם. תם ונשלם. ספק גדול אם יחזור.