|
|
הבעל על רקע ביתו בו בוצע הרצח [צילום: דוד חרמץ]
|
|
|
|
|
|
"כמה ימים לפני המקרה", נזכר האב, "התקשרה אחלאס לאחותי הקטנה ואמרה לה: 'בואי אליי, אני לא מרגישה טוב. יש שד שרודף אחרי ואומר לי אם לא תהרגי אותם אני עושה בהם מעשה מגונה'. ואחותי סיפרה לכולנו על זה" | |
|
|
|
כמה רחובות משם מתגוררים בני משפחת אבו-יחיא, הוריה ואחיה של אחלאס. לא תמיד הם התגוררו כאן. ב-73' מצא אבי המשפחה, איברהים, עבודה במחלקת התברואה של עיריית אשקלון וכל המשפחה עברה להתגורר בעיר זו. קרוב ל-20 שנה התגוררה המשפחה בעיר החוף העתיקה. שם גם נולדה אחלאס ועשתה את שנותיה הראשונות. יחד איתה גדלו בבית אבו-יחיא עוד שש בנות ובן אחד. "היא הייתה הילדה הכי מפונקת", אמר לנו אחיה יוניס. אחר-כך, כשבקשתי את תגובתו של אביה, איברהים, ל'האשמה' חמורה זו הוא לא ממש הכחיש: "היא קיבלה את מה שהיה מגיע לה", הוא אמר. מעדויות בני משפחתה עולה כי אחלאס הייתה תלמידה מצטיינת. חלום חייה היה כאמור ללמוד משפטים, אבל כבר בגיל 16 היא נישאה. איך היא הייתה כילדה, אני שואל את אביה. "שקטה, חייכנית. תמיד כעסה עליי אם הרבצתי לאחד הילדים. וגם היא עצמה מעולם לא הרביצה לילדים שלה", הוא מוסיף עדות רלוונטית לסיפור. הוא לא היה המרואיין הראשון באותו יום, וגם לא האחרון, שמצא לנכון לדווח לי על כך. גם סיהם אלכנלאת, חברתה ושכנתה של אחלאס, העידה כך ואף הוסיפה: "זמן קצר לפני המקרה ביקשתי מאחלאס לשמור על הילדים שלי. אתה חושב שהייתי עושה את זה, אם היה בי ספק קל שהיא עלולה להזיק להם?!" מה היו סיבות המצוקה שלה אני שואל ואיש מבני המשפחה – ההורים והאחים – אינו עונה תשובה של ממש. כשאני מנסה להעלות אפשרות של מצוקה הכלכלית איברהים מוחה: "הבעל שלה רציני ואחראי. הוא עובד שנים באותו מקום עבודה. יש לו רכב צמוד ומשכורת של עשרת אלפים ש"ח. זה לא מעט כאן ברהט. הם לא במצוקה כלכלית". ארבעה ילדים הביאה אחלאס לעולם במשך עשר שנות נישואים. זה לא הרבה אצלכם, אני אומר לבני משפחתה. נכון, הם מסכימים, יש כאלה שמספיקים הרבה יותר במהלך עשור של נישואים. וכך, כל ניסיון סביב אותו שולחן לבנות איזשהו מגדל שיסביר את המניע למעשה המטורף הזה, קורס עוד לפני שמניחים את הלְבנה הראשונה. "הכל מן אללה", אומר האח יוניס. "אם אללה רוצה שמישהו ימות – מת; אם רוצה שלא ימות - לא מת. תשמע סיפור אמיתי שקרה אצלנו בין הבדואים: שלושה עבריינים גררו מישהו ורצו לחסל אותו. שמו לו אקדח בפה וירו. אחרי הירייה המחסלים הסתלקו מהשטח. אבל מה מתברר? כי הקליע יצא מדופן הפה. הקורבן עשה עצמו מת עד שהמחסלים הסתלקו. אח"כ קם והלך למרפאה. עשו לו תפירה - וזהו. הלך לבית הקפה שישבו שם הרוצחים. ראו אותו העבריינים והתעלפו. מה זה אומר? הכל מן אללה; רוצה - הבן אדם מת; לא רוצה – ממשיך לחיות. עובדה: ארבעה ילדים הותקפו, אבל רק שלושה מתו". האחות באסמה: "בלידה הראשונה שלה הכל היה בסדר. ככה גם בשנייה. מהבת השלישית היו בעיות של דיכאון אחרי לידה". ואז היא מפרטת: "היא הייתה יותר עצבנית. הוציאה את זה על כולם: על אבא, על אימא, על האחים והאחיות". "כמה ימים לפני המקרה", נזכר האב, "התקשרה אחלאס לאחותי הקטנה ואמרה לה: 'בואי אליי, אני לא מרגישה טוב. יש שד שרודף אחרי ואומר לי: אם לא תהרגי אותם אני עושה בהם מעשה מגונה'. ואחותי סיפרה לכולנו על זה". למה לא התקשרתם מיד לרווחה, ליועצת סוציאלית, לפסיכולוג אני שואל והאם, עלייה, שלאורך כל השיחה הייתה מכונסת בתוך עצמה והעדיפה כי בעלה וילדיה יענו על השאלות, הפעם הייתה זו היא שמיהרה להשיב לפני כולם: "הבאנו, הבאנו לה מטפל. הוא אמר שהוא מסַדר". מה זה מטפל? האב, איברהים: "הוא בא עם טייפ ואוזניות. בטייפ יש פסוקים מהקוראן. והוא מסתכל איפה שאתה זז. באיזה פסוק. אם אתה זז בפסוק כזה – אומר לך שהבעיה ככה וצריך לטפל בזה בדרך אחת; אם אתה זז במקום אחר – הבעיה היא אחרת". נו, ומה אמר המטפל? "אמר שהוא לא יכול לעזור כי זה מקרה מאוד מסובך וצריך לקחת אותה למטפל גדול יותר בחברון". ולקחתם אותה לחברון? "הוא לא רצה לקבל אותה, כי הוא דתי מאוד והאישה אחרי הלידה טמאה. והוא אמר לנו שרק כשהיא תהיה טהורה שנביא אותה, אבל בינתיים קרה מה שקרה".
|
|
אחלאס, האם הרוצחת עם הבת שניצלה
|
|
|
|
|
|
|
תגידו, אתם לא פוחדים מנקמת דם, אני שואל ואיברהים מיד משיב: "לא, מה פתאום. אבא של מחמוד הוא אח שלי. אבל אם זו לא הייתה אותה משפחה – או-הו, זה היה סיפור. לא נקמת דם, אבל בלאגן גדול. במקרה כזה קודם כל המשפחה של הצד הפוגע הייתה צריכה לעזוב את רהט מיד. לאחר זמן מה היו מגיעים נכבדים ועושים סולחה עם פיצויים | |
|
|
|
יוניס: "מכל הילדים רק שאמס נצלה. אתה יודע מה זה שאמס בערבית? שמש. ושמש זה דבר שמאיר דברים חשוכים. לא סתם שאמס ניצלה. כי אלוהים רוצה שהיא תהיה עדה למה שקרה באמת. לא מה שאתה שומע ברדיו בהכרח זה כל האמת". לא מבין, יכול להיות שבעצם לא אחלאס היא זו שהרגה את הילדים? "זה משגע אותי איך היא יכולה לעשות דבר כזה לבד. אתה יודע מי זה עבד-אלמוהיימן? גבר בן 8. היא לא יכולה עליו לבד. לא יכול להיות. צריכה להיות שם עוד יד. מישהו היה שם מעורב בזה. תפס אותו או הכריח אותה". מי זה יכול להיות? "לא יודע. את זה המשטרה תגיד". "בן אדם נורמלי אם רצח מישהו בשעה 8 בבוקר לא יחכה עם הגופות 4 שעות", מתערב לראשונה הבעל של באסמה. "רק ב-12 בצהריים היא יצאה וביקשה טלפון להתקשר למד"א. למה שהיא תישאר איתם? יש כאן תעלומה שעוד לא נפתרה". ומוסיפה באסמה: "אני אגיד לך יותר מזה: כשבאו כולם אחרי 12 בצהריים, לאן הלכה שאמס שהייתה מלאת דם ושהייתה היחידה שניצלה, למי היא הלכה? היא רצה לאימא שלה – לחבק אותה. לא זזה ממנה. לא הייתה מוכנה ללכת לאף אחד אחר. אוהבת אותה כל הזמן. גם אחרי כל זה". "אני רוצה להגיד לך משהו מאוד אישי שאף אחד בתקשורת לא שמע את זה", אומר לפתע האב. "וזה יסביר לך את הכל: למה זה קרה ולמה דווקא באותו יום. יש דבר כזה שמישהו שונא בן-אדם או מחפש לעשות נקמה ואז הוא הולך לשייח' ומשלם לו כסף. ואותו שייח' עושה 'שְחוּר' לאישה ונכנס לגוף שלה שד, שמשגע אותה שתברח מהמשפחה שלה". ומישהו עשה שחור לאחלאס? "בדיוק". למה? היו לה שונאים? "לא היו, אבל אולי זה נגד בעלה או נגדי או נגד אח שלה והיא הייתה הקורבן. ואחרי שנכנס השד לגוף שלה הוא השתלט עליה. מתחיל לענות אותה. בסוף היא מתחננת שלא יציק לה יותר ומבטיחה לעשות כל מה שהוא יגיד לה. ואז השד הזה אומר לה: זהו, את עם בעלך גמרת ועכשיו את אשתי. אבל קודם כל את צריכה לסלק את הילדים של בעלך הקודם. אני לא רוצה שהילדים שלו יישארו איתנו וככה קרה מה שקרה". אבל הסיפור המצמרר הזה עדיין לא הגיעה לסיומו. איברהים קצת מתפלא שאני לא שואל אותו איך קרה שדווקא באותו יום היא עשתה את מה שעשתה, ואיך זה שלאחר רצח הילדים היא נשארה איתם ארבע שעות תמימות. "איזה עיתונאי אתה?" הוא נוזף ונועץ בי מבט מלוכסן. "זה לא מעלה אצלך שאלות". אבל איברהים לא משחית זמן מיותר על תוכחות ומיד מתפנה להשלים את חלקי הפאזל, שיחד ירכיבו את תמונת ההסבר לטבח הנורא שביצעה בתו בנכדיו. "זה קרה דווקא באותו יום כי אז מלאו 40 ימים ללידה. אישה טמאה לבעלה במשך 40 יום. אבל לאחר מכן היא מותרת לו. הוא כבר יכול לגעת בה. באותו בוקר של ה-40 יום, כשהיא הפסיקה להיות טמאה אמר לה השד: זהו, היום את מגרשת מהעולם הזה את הילדים של בעלך הקודם ולאחר מכן את הופכת להיות האישה שלי. היא עושה את מה שהיא עושה ב-8 בבוקר ורק ב-12 בצהריים יוצאת מהבית. למה? כי מיד אחרי מי שהיא עשתה, הוא התחתן איתה והשאיר אותה במשך כמה שעות איתה בחתונה שלהם. רק אחר-כך הוא שחרר אותה..." תגידו, אתם לא פוחדים מנקמת דם, אני שואל ואיברהים מיד משיב: "לא, מה פתאום. אבא של מחמוד הוא אח שלי. אבל אם זו לא הייתה אותה משפחה – או-הו, זה היה סיפור. לא נקמת דם, אבל בלאגן גדול. במקרה כזה קודם כל המשפחה של הצד הפוגע הייתה צריכה לעזוב את רהט מיד. לאחר זמן מה היו מגיעים נכבדים ועושים סולחה עם פיצויים. כל אחד שמת משלמים עליו פיצוי של עשרת אלפים דינר. קוראים לזה דיאה. כמו סולחה. אבל במקרה הזה כולנו דם אחד". ולמרות זאת אי-אפשר להסתיר את הסדקים שהחלו לצוץ בצל הטרגדיה הנוראית. אוסמה: "באותו בוקר אחלאס התקשרה אל בעלה ואמרה לו 'אני לא מרגישה טוב יש מישהו שאומר לי תהרגי את הילדים'. ומה אומר לה בעלה? 'תהרגי אותם'". את רצינית? ומיד איברהים קופץ כדי לכבות את הלהבה שהרימה ראש, לפני שתהפוך לבערה ענקית: "הוא אמר את זה בצחוק. אשתך תתקשר ותגיד לך דבר כזה תאמין לה? הוא אמר שהוא לא מאמין לה". מאוחר יותר בשיחה עם הבעל מחמוד, הוא הכחיש מכל וכל שיחה שכזו. "לא היה דבר כזה. היא לא התקשרה אליי לפני מה שקרה ובטח שלא אמרה לי. אם היה סיכוי של אחד למיליון שאני אדע שדבר כזה יקרה הייתי נותן לזה לקרות?! בחיים לא". כשביקשתי מאחד מבני המשפחה שילווה אותי לביתו של מחמוד הנוכחים נעו בחוסר נוחות. אתם פוחדים, שאלתי-התגרתי. "מה פתאום", הם ענו. "זה קשה ללכת לבית שם רק בגלל הזכרונות של הילדים הקטנים ששיחקו שם ועכשיו הם מתים". גם באלל, אביו של מחמוד האב השכול, במעט המשפטים שאמר לי, הודה שבקרב הנשים של שני פלגי המשפחה יש מתיחות, "אבל אין סיכוי לקרע או למלחמה", הוא הדגיש.
|
עוד עדות למתיחות במשפחה שמענו במסגד השכונתי. ג'אמל אבו-סירחן ידע לספר לנו כי שכשבוע לפני הרצח הגיעה אחלאס עם ילדיה לבית הוריה ונשארה שם כמה ימים, עד שבא למקום אחד ממכובדי השכונה ושכנע אותה לחזור הביתה. "זה קורה במגזר שלנו לא אחת: בני זוג רבים ביניהם ואז הבעל - כדי לחנך את אשתו - מחזיר אותה לתקופה מסוימת אל בית הוריה, עד שעושים ביניהם סולחה. במקרה הזה, לפי מה ששמעתי, לא הייתה מריבה בין בני הזוג, אלא חיכוכים של אחלאס עם אביו של בעלה, שהוא בעצם הדוד שלה. לך תדע, גרים באותו בית אולי הוא התערב להם בחיים וזה יצר חיכוכים". כששאלתי את אחלאס אם היא אכן חזרה לבית אביה כשבוע לפני הרצח, היא השיבה בשלילה. האומנם מדובר בדיכאון שלאחר לידה? והאם דיכאון מסוג זה עלול להוליד טרגדיה שכזו? הפסיכיאטרים שבדקו את אחלאס קבעו שהיא מסוגלת להבחין בין טוב לרע, ומשום כך היא כשירה לעמוד לדין. ההחלטה הזו מקוממת את הפסיכולוג ד"ר אמעד גית, שעבודת הדוקטורט שלו התמקדה בדיכאון לאחר לידה בקרב נשים ערביות בישראל ("המחקר שלי נעשה על הנשים בחברה הערבית הישראלית, אבל זהו המחקר היחיד שנעשה בתחום זה בחברה הערבית בעולם כולו"). "זה ללא ספק דיכאון לאחר לידה", הוא קובע. האם דיכאון יכול לגרום למעשה כזה? "בוודאי שכן", הוא עונה. "עם זאת חשוב להדגיש שמדובר באירוע טרנספורמטיבי. יום אחד בלבד אחרי המקרה ניתן לפגוש אישיות אחרת לגמרי. נינוחה, רגועה". אתה יכול להצביע על תקדימים אחרים למקרה כזה? "טיפלנו במקרים דומים שהיו עלולים להגיע לכך, אבל בשל טיפול נכון זה נמנע. במקרה הזה היו סימנים והיא נשלחה לטיפול מסורתי לא קונבנציונאלי. לא רק שזה לא עזר, אלא אף החריף את המצב. דיכאונות אחרי לידה – ברמות כאלה או אחרות - יכולות להגיע לעשרות אחוזים מקרב הנשים היולדות, אולם אחת לכל עשרת אלפים לידות עלולה היולדת להיקלע למצב של דיכאון פסיכוטי חריף, דבר שיכול להוביל לטרגדיה כמו זו שקרתה ברהט".
|
|
|
מותן היכה בתדהמה את תושבי השכונה [צילום: דוד חרמץ]
|
|
|
|
|
|
אחד השכנים: "היא הייתה ילדה מקסימה ויפהפייה. עדינה ונעימה הליכות. היא הייתה מעין בת טיפוחים שלי. נכון, קצת סגורה, אז מה? ואם מדי פעם היו צעקות – אצלך בבית אין?" | |
|
|
|
רצח הילדים בידי אמם ברהט מזכיר את רצח הבנות ברעננה, שאירע לפני כשנתיים. גם שם האם נטלה את חייהן של ילדותיה הקטנות בדם קר; גם שם רגע אחרי המקרה ניסתה האם הרוצחת להתאבד, ודווקא רצח זה לא הצליח לה; גם שם הבעל-האב השכול לא התריס כנגד אשתו, שלקחה את היקרים לו מכל [הכתבה פורסמה לראשונה בנובמבר 2010]
▪ ▪ ▪
|
יום חמישי, 11 בנובמבר 2010. בשעת ערב מאוחרת, הובאו הילדות נטלי ורוני אלוני לקבורה. בלוויה מהירה - חצי שעה בלבד - הוטמנו השתיים, אחת ליד השנייה. והאב נע מקבר אחד לשני וקרא בקול שבור קדיש. פעמיים. "איך אימא עושה דבר כזה?!", נשמעה לפתע קריאה מפי אחת מהמלווים. תשע שעות מוקדם יותר ראיתי את האימא החשודה ברצח, מובלת לבית המשפט בכפר-סבא להארכת מעצרה. קשה לכתוב את זה, אבל היא עוררה בי רחמים. היא הייתה שבורה וכל חזותה חלשה, רפויה, כנועה. לא כך נראית רוצחת. לא כך נראית מי שעל-פי הודאתה חנקה את שתי בנותיה, במו ידיה, למוות. איך אימא עושה דבר כזה? מי היא מיכל אלוני? מה סיפורה של האישה העדינה לכאורה והנאה למראה? יום לפני הלוויה הכפולה, בשעת צהריים, התקשרה מיכל אלוני לבעלה, עמוס, שעובד כמאבטח בגן ילדים. "חנקתי את הבנות", היא אמרה לו וניתקה. עמוס נטש את משמרתו ודהר הביתה. "כשהגעתי הבנות שכבו קרות במיטה עם עיניים פקוחות", שִחזר בפנינו את שאירע. זו פעם ראשונה בחיים שלו שהוא ראה אנשים מתים. והמתים הללו היו בנותיו הקטנות. בדירה היו באותה שעה גם אשתו ואחיה, דני, שאת מידת מעורבותו ברצח הכפול חוקרת המשטרה, עד שהחליטה לשחררו ממאסר למעצר בית (ראו בהמשך). עמוס, לדבריו, צעק על האח שייקרא כבר לכוחות ההצלה ולמשטרה, ובינתיים, כך הוא סיפר לנו, ניסתה מיכל ליטול את האקדח שברשותו. "אני רוצה להתאבד", היא צרחה. שעה קלה קודם לכן היא נִסתה להתאבד באותה דרך שחנקה את הבנות. סימני הלפיתה העצמית על צווארה העידו על כך. אלא שאיש מעולם לא הצליח לחנוק את עצמו למוות בדרך זו. כמו איתי בן-דרור, האב שדקר למוות לפני מספר חודשים את שלושת ילדיו ונכשל בניסיונו ליטול את חייו שלו, כך גם מיכל אלוני: הצליחה לרצוח את בנותיה, אך כשלה, רגע אחרי, בדילוג מעל הרף של נטילת חייה שלה. גם באותה שעה שהיה בסערת נפש, נתן עמוס את דעתו להבדל שבין סימני האלימות סביב צווארה של בתו הבכורה, נטלי (6.5) ובחלקים אחרים של גופה, במה שהיו נראים לו כסימנים של היאבקות; ובין גופה של בתו הקטנה, רוני (4.5), שהיה נקי מכל סימן של אלימות. "כנראה שאת רוני הקטנה היא חנקה בכרית, אבל נטלי נאבקה על חייה", הוא הוסיף לנו פרשנות משלו. אלא שהשכנים לא שמעו דבר.
|
|
|
רוני ונטלי אלוני. נקטפו בעודן באיבן
|
|
האם היה דבר כלשהו שמכריה של מיכל יכולים, ולו בראייה לאחור - בתבונה שלאחר מעשה, לראות בו נורה אדומה, סיסמוגרף, שהיה צריך להתריע על האסון הקרב? כל האנשים אותם תחקרתי – בעלה, שכניה ומכריה - לא מצאו דבר שכזה. רבים דיברו על אישה מוזרה, דכאונית (במיוחד בחודשים האחרונים), מתבודדת. אבל איך כל אלה מתקרב לרצח? ועוד לרצח ילדות קטנות? ורצח ילדותיה שלה? להפך: עדויות מלמדות גם על "אם מגוננת", "אמיא שמטפחת את הילדות", "אחת שדואגת לבנות שלה". ולכן ההלם והבלבול כל-כך רבים בקרב המעגלים היותר קרובים למיכל. חישוף פני הקרקע בניסיון להתחקות אחר שורשיה של אותה משפחה אף הוא לא פותר את החידה הקשה, אבל בהחלט מגלה לנו שהסיפור המשפחתי שלה סבוך ומפותל. מיכל נולדה לפני 41 שנה לשאול ואדל ברהמס, שהתגוררו ברחוב המעלות 5 ברעננה. באותה דירה בה נרצחו בשבוע שעבר הבנות הקטנות. לשאול היו אלה נשואים שניים ולאדל, עולה צעירה ונאה מדרום אפריקה - נשואים ראשונים. ארבע שנים לאחר לידתה של מיכל הגיע לעולם שותף אחר לעלילה, דני, אליו התוודענו כבר בזירת הרצח. למיכל ולדני ישנה אחות למחצה, מירה וולף, בתו של ברהמס מנישואיו הראשונים, שהיא עורכת דין מצליחה ושמשרדה נמצא בכיכר המדינה בתל אביב. וולף, עוד ניווכח בכך, הייתה מעורבת לאורך כל השנים בחיי אחֵיה למחצה, מיכל ודני. את התבנית המשפחתית המורכבת הזו, שִכפלה מיכל לפני למעלה משבע שנים. היא התחתנה עם עמוס אלוני, המבוגר ממנה ב-15 שנה. עבורה היו אלה נשואים ראשונים. עבורו – נשואים שניים. אם להסתמך על דברי ויקטור חדד, אביה של ברז'יט אלוני, גרושתו של עמוס, הרי שמיכל היא זו שפירקה את התא המשפחתי. "היא גנבה את עמוס מהילדה שלי", אמר. בדרך הטבע לחדַד אין הרבה דברים טובים, לשון המעטה, לומר על מיכל. הוא גם היה הנוקב ביותר מקרב אלה שנפגשתי איתם. "האישה הזאת מסוגלת לעשות הכל ואת זה ידעתי תמיד", אמר. הוא, לדבריו, לא הופתע ממה שקרה. לא רק מיכל שכפלה את עלילת החיים של הוריה - כשהתחתנה עם גבר שעזב משפחה - גם גיבורי המשנה, האחים למחצה, עשו כך. לעמוס יש ארבעה ילדים מאשתו הראשונה, ברז'יט: יקיר (23), אלי (21), קורין (17) ואוריאל (15). וכל הארבעה, ובמיוחד קורין, היו מעורבים עד צוואר בחייהן של אחיותיהן למחצה, נטלי ורוני. "הם היו מחוברים לגמרי", אמר לי עמוס ולהמחשת דבריו סגר את אצבעותיו כחוליות של שרשרת. "קורין הייתה האימא השנייה שלהן. והבנות נפגשו עם האחים שלהן בתדירות גבוהה". אבל המרתק מכל היה שהקשר בין שני התאים המשפחתיים הגיע למיכל וברז'יט עצמן. "הקשר ביניהן היה מצוין", אמר לי עמוס וכשהוא הבחין בסימן השאלה הגדול שהתפתל על פניי, הוא מיהר לשים את 'הקלפים המנצחים' על השולחן: "אם זה לא היה כך איך אתה מסביר את זה שלפני חודשיים באנו כולנו - מיכל, אני והבנות - להתגורר בדירה של ברז'יט והילדים? ולא באנו ליום-יומיים, אלא מערב ראש השנה ועד אחרי חג הסוכות". ואז הוא מספר איך לפני כמה שנים נסעו כולם – ברז'יט, ארבעת הילדים הגדולים, מיכל, עמוס והבנות הקטנות לנופש באילת.
|
|
הדירה בה בוצע הרצח הכפול [דוד חרמץ]
|
|
|
|
|
|
|
עמוס אלוני: "אומרים שהיא רצתה לנקום בי. על מה היה לה לנקום? אהבתי אותה עד הרגע האחרון. בחיים לא בגדתי בה. כל מה שהיא ביקשה - קיבלה: ארון חדש, מכונת כביסה, בגדים, נעליים. לקחתי הלוואות על הלוואות כדי לממן את כל זה" | |
|
|
|
נושא המגורים היה נושא רגיש, דלקת מוגלתית, במשפחתם של עמוס ומיכל. בדירה בה בוצע הרצח הכפול התגוררו שלושה דורות: הסבתא אדל, אמה של מיכל, אחיה, דני, ומשפחת אלוני. באחד החדרים הצטופפו עמוס, מיכל והבנות. כששאלתי את עמוס יום לאחר הלוויה, בסוכת האבלים בה ישב שבעה, איך הוא מסביר את מעשיה של מיכל, לא הייתה לו כל נקודת אחיזה. "אומרים שהיא רצתה לנקום בי", הוא אמר, "על מה היה לה לנקום? אהבתי אותה עד הרגע האחרון. בחיים לא בגדתי בה. כל מה שהיא ביקשה - קיבלה: ארון חדש, מכונת כביסה, בגדים, נעליים. לקחתי הלוואות על הלוואות כדי לממן את כל זה". ספר לי על המריבה המשמעותית האחרונה שלכם, התעקשתי. ועמוס, שנוהג ללגום ארוכות מספל השתייה שבידו כל אימת שהוא נשאל שאלה קשה, לא היה זקוק לפסק הזמן הזה הפעם. הוא ענה לי מיד ובדיבור מהיר וקולח: "היא רצתה לעבור דירה. הרגישה חנוקה בבית של אימא שלה. את האמת? היא צדקה, אבל היא לא עשתה דבר כדי לסייע בזה. אי-אפשר ממשכורת אחת של איש אבטחה לקיים משפחה ועוד לשכור דירה ברעננה". מדבריו עולה כי מיכל לא הצליחה להתמיד בשום מקום עבודה. עבדה חודש-חודשיים כסייעת בגן אחד ואז עזבה. ושוב מצאה עבודה באחד הגנים, וזמן קצר אחר-כך הפסיקה להגיע לגן וחוזר חלילה. בהמשך מפנה עמוס את תשומת ליבי לעובדה המשמעותית בעיניו, שדני היה בכל אותה עת בדירה. "אני לא קונה את זה שהוא לא ידע מה קורה", אמר עמוס. "מדובר בדירה קטנה ולא בטירה עם שמונה קומות. איך היה אפשר שלא להיות בעניינים". אחר כך הוא סיפר לי שיש בדני צד אגרסיבי. "יום אחד חזרתי הביתה ושמעתי שהוא זרק מהחלון זוג אופניים של אחת הבנות. תאר לעצמך – לזרוק אופניים מהחלון!" גם אצל מיכל זיהית אגרסיביות, שאלתי אותו. "לא", הוא ענה מיידית, "אין אצלה דבר כזה. הדבר הכי אלים שהיא עשתה בכל השנים שאני מכיר אותה, זה לזרוק איזה ספר או לטרוק את הדלת. יד היא מעולם לא הרימה". יכול להיות שלמרות כל מה שמיכל אומרת, מי שביצע את הרצח היה דני ולא מיכל, הלכתי עם שאלה הכי פרועה שרק אפשר. הפעם הוא שוב לגם ממושכות מהכוס שבידו. "קשה להאמין, אבל את זה תקבע המשטרה, אבל אם היא מחפה עליו והוא זה שעשה את זה אני מאחל לו שישב בכלא כל חייו עם מחבלים ושכל יום הם יתעללו בו בצורה אחרת", הוא אמר. ומה הוא מאחל למיכל אם יתברר שהיא הרוצחת? "שתשלם על זה ותשב בכלא מאסר עולם". גם בטון הדיבור ניכר היה שכשמדובר בדני, הטון בפיו תקיף הרבה יותר. הפער הזה בין העונש המגיע (אם מגיע) לדני והטון בו נאמרו הדברים, לבין העונש המגיע למיכל והטון שבו נאמרו הדברים עליה - היה מצמרר. המסקנה המדהימה היא שבאותה פגישה, יום לאחר הלוויה, יומיים אחר הרצח, עדיין נותרו אצל עמוס רגשות חיוביים כלפי מיכל. איש נעים הליכות הוא עמוס אלוני. בעל עיניים טובות. הן בשכונה בה התגורר עם מיכל, במרכז הבורגני של רעננה, והן בשכונת קריית שרת העממית, אף היא ברעננה, בה מתגוררת אשתו לשעבר, רבים-רבים חזרו בפניי על צירוף המילים "לב זהב", כשביקשתי לקבל את דעתם עליו. אבל גם על מיכל, כאמור, מצאנו מליצי יושר. אחד השכנים, שגר איתם באותו בניין דמים, הוא מוותיקי הדיירים במקום. למעשה הוא הכיר את מיכל מיום היוולדה. "היא הייתה ילדה מקסימה ויפהפייה. עדינה ונעימה הליכות. היא הייתה מעין בת טיפוחים שלי. נכון, קצת סגורה, אז מה?" לא, הוא לא זוכר מקרה אחד ב-41 השנים האחרונות שהיה יכול להעיד כי תעשה דבר שכזה. "ואם מדי פעם היו צעקות – אצלך בבית אין?", התריס בפניי במעין התגוננות תוקפת. אותו שכן הוסיף עדות מעניינת: כשלקחו אותה מזירת הרצח, מיכל לא הפסיקה להתחנן בפני השוטרים: "תנו לי לראות את הבנות שלי". "המקום הזה באמת היה סיר לחץ", אמר לי שכן אחר בבניין: חותנת, דוד, הורים וילדות בדירה קטנה אחת – זה מתכון לפיצוץ, אבל פיצוץ שיוביל לרצח?!" העיתונאי לשעבר חיים ברוידא, שהתמודד על ראשות עיריית רעננה, מתגורר בסמיכות לבית בו אירע האסון: "אני מכיר את מיכל עשרות שנים ולא היה משהו בעברה שיכול היה להעיד שהיא תעשה מעשה שכזה". בתקשורת פורסם כאילו מיכל קוששה כספים מהשכנים. מקרב השכנים איתם נפגשתי לא מצאתי סימוכין לכך. "להפך, היא שילמה בזמן את כל מיסי הוועד", אמרה לי חברה בוועד הבית. אבל חלק מהשכנים שמו לב שאכן משהו רע קרה לה בחודשים האחרונים. היא צמצמה עד למאוד את הקשר המינימליסטי, שהיה לה גם כך, עם החוץ. החיוך המנומס נעלם וה'שלום-שלום' הפך לקר יותר. לאחת השכנות היא אמרה שמעיק עליה שאין לה עבודה קבועה ושאינה יכולה לרכוש דברים שהיא מעוניינת לרכוש. גם בעלה מדגיש שחלה אצלה הידרדרות בתקופה האחרונה. הוא תולה זאת בכך שהיא הפסיקה, לפני כמה חודשים, ליטול את כדורי הפריזמה (כדור שהוא אנטי-דכאוני, אך לא אנטי-פסיכוטי). ומה עשית עם העובדה המשמעותית הזו, התעניינתי. "דיווחתי לעובדת הסוציאלית מטעם העירייה שמטפלת בנו". מדוברות עיריית רעננה סירבו להתייחס לטענה זו של אלוני "מפאת צנעת הפרט והחיסיון הרפואי".
|
"האירוע הטראגי בתולדות העיר"
|
|
|
האב עמוס אומר קדיש בלוויה [דוד חרמץ]
|
|
|
|
|
|
|
הפער הזה בין העונש המגיע (אם מגיע) לדני והטון בו נאמרו הדברים, לבין העונש המגיע למיכל והטון שבו נאמרו הדברים עליה - היה מצמרר. המסקנה המדהימה היא שבאותה פגישה, יום לאחר הלוויה, יומיים אחר הרצח, עדיין נותרו אצל עמוס רגשות חיוביים כלפי מיכל | |
|
|
|
וכל הזמן ברקע הייתה האחות למחצה, עו"ד מירה וולף. לעמוס יש בעיקר מילים טובות לומר עליה. לדבריו היא עזרה להם רבות, גם במישור הכלכלי. "מילה שלה הייתה מילה". וולף, לדברי עמוס, אפילו ביקשה לעודד את מיכל לצאת לעבודה על-ידי כך שהתחייבה שהיא תוסיף מכספה סכום מסוים לטובת משכורתה של מיכל, ובלבד שתתמיד בעבודתה. לאור כל זאת, עובדה מעניינת היא כי לאחר שקרה מה שקרה הסנגוריה הציבורית היא שמגינה על מיכל אלוני, ולא עורך דין פרטי. בנקודה הזו הפסיקה, כך נראה, האחות האמידה להושיט עזרה כלכלית לאחותה החשודה ברצח הנורא. כאן, ניתן להסיק, נפערה ביניהן תהום שאינה ניתנת לגישור. עמוס תולה בהפסקת נטילת התרופה את ההידרדרות שחלה אצל מיכל. "עד אז היא הייתה אימא שדאגה לילדות, אבל מאז החלו הצרות", הוא אומר. פתאום נודע לו מהבנות שיום אחד היא מקלחת את זו וביום השני את האחרת. וזו אישה שהניקיון מאוד אכפת לה, הוא מדגיש. ביום אחר הוא קיבל טלפון מהבת הגדולה בו היא סיפרה לו שהיא רעבה. ומעל הכל, ממשיך עמוס, סדר היום שלהן לא היה קבוע: יום אחד הבנות נשלחו למוסדות החינוך ולמחרתו נשארו בבית. וכאן מגיע עמוס לטענה המשמעותית השנייה שלו כנגד רשויות הרווחה בעירו: "לפני כמה שבועות פניתי לעובדת הסוציאלית שמטפלת בנו ואמרתי לה שמיכל מתחילה להזניח את החובות והאחריות שלה, בכל מה שקשור לכך שהבנות יגיעו לבית הספר ולגן. ובאתי עם הצעה מעשית – שהבנות יעברו לגור אצל ברז'יט. שם הבת הגדולה שלי, קורין, תדאג להן כאם". אבל העובדת הסוציאלית, לדברי עמוס, שללה את הרעיון הזה על הסף. עיריית רעננה דוחה טענה זו ומדגישה כי "לא נעשתה על ידו פנייה בבקשה להוציא את בנותיו מהבית". בתקופה האחרונה, מעיד עמוס, הידרדרה גם מערכת היחסים בין מיכל לאמה ולאחיה. ייתכן שהחיים המשותפים באותו סיר לחץ גרמו לכך וייתכן שהפסקת נטילת כדורי הפריזמה, הטילה צל מאיים גם בפינות הבית בהן שהו אדל ודני. ואז הגיע יום רביעי הנורא. "זהו האירוע הטראגי ביותר בתולדות העיר רעננה", אמר ראש עיריית רעננה, נחום חופרי, בלוויה. לאחר הרצח סגרה המשטרה את הדירה ופינתה את הסבתא, אדל, לבית אבות. עיריית רעננה הציעה לעמוס לעבור על חשבונה למלונית, אולם הוא העדיף לעשות את השבעה בביתה של גרושתו.
|
1.
|
מי בחניקה, מי בדקירה ומי בירייה?
|
|
ד"ר אינה לוי מהמרכז האוניברסיטאי באריאל ומהמכללה האקדמית בצפת היא קרימינולוגית, שעוסקת גם בפרופילאות של הרצח. מה ניתן ללמוד על אישיותה של מיכל אלוני מעצם העובדה שהיא בחרה לרצוח את בנותיה באמצעות חנק, שאלנו אותה. ד"ר לוי מכירה מחקרים שמצאו הבדלים בין שיטות רצח המאפיינות הורים ביולוגיים שרצחו את ילדיהם, לבין שיטות רצח המאפיינות הורים חורגים שעשו כך. הורים ביולוגיים – אבות ואימהות כאחד - היא אומרת, יבחרו באמצעים שיחסכו סבל מהילדים. ולכן הם יבחרו בחניקה, הטבעה או בירי. הורים חורגים יעדיפו להרוג אותם במכות, פשוטו כמשמעו. אך יש הבדל גם בין נשים לגברים, בבחירת כלי הנשק. נשים, על-פי-רוב, יעדיפו את המוות השקט – חנק והרעלה, ואילו גברים ישושו אלֵי נשקים 'גבריים' יצרני דם – סכינים, אקדחים. ועוד דבר מעניין: המחקרים מכירים אימהות שנקלעו להתקפים פסיכוטיים שרצחו את ילדיהם. יום לפני הקריסה הנפשית הן היו אימהות מסורות, מגוננות, מעניקות. אבל גם אז, האם המסורה שהפכה למפלצת פסיכוטית, תקפיד על דבר אחד: שלמות הגוף. היא אומנם תוציא לילד שלה את הנשמה, אבל הגוף יישאר שלם. נקי. ללא כתמי דם עליו.
|
עו"ד אורית חיון, פרקליטתה של מיכל אלוני, מטעם הסנגוריה הציבורית: "מיכל נמצאת בימים אלו בהסתכלות פסיכיאטרית בהתאם להחלטת בית המשפט ובניגוד לעמדת המשטרה. בית המשפט קיבל את עמדתנו, כי יש לברר מה היה מצבה הנפשי של מיכל בעת האירוע ואם בכלל הייתה כשירה לעמוד לדין, על-פי התרשמותי מיכל נמצאת במצב נפשי קשה מאוד. היא אינה מדברת לעניין וחוזרת וממלמלת את שמות בנותיה, תוך שאינה מאמינה שאינן בין החיים. ביהמ"ש ציין בהחלטתו כי מצויות ראיות בתיק החקירה המצביעות על כך כי מצבה הנפשי של מיכל לפני האירוע היה קשה. ייתכן שלו שירותי הרווחה, אשר ליוו את המשפחה, היו שואלים את השאלות הנכונות תוך עירנות למצב ניתן היה לתת למיכל, אישה חולת נפש, את הטיפול הנכון והטרגדיה הקשה, עמה יאלצו היא ובני משפחתה לחיות עד סוף חייהם הייתה יכולה להימנע. נראה כי מיכל עצמה הנה אישה בודדה וכאובה ואף היא קורבן של המצב הבלתי אפשרי בו הייתה מצויה". עו"ד ניר אלפסה, פרקליטו של דני ברהמס, מטעם הסנגוריה הציבורית: "דני שוחרר למעצר בית בהסכמת המשטרה ואפילו ללא דיון משפטי. במהלך השבת הגיעו לידי החוקרים ההקלטות של מד"א, מהן עולה בבירור שדני התקשר עוד קודם בואו של עמוס לדירת הרצח כדי להזעיק עזרה. החוקרים השתכנעו כי קולו הנרגש של דני בהקלטות הינו אותנטי, מה שמוכיח כי דני עצמו הופתע מהרצח, ובוודאי שלא היה לו כל ידע כי מיכל עומדת לבצע דבר נורא שכזה. לגבי התמיהה שהעלה עמוס כיצד דני לא שמע את שאירע, ייתכן שהחשודה רצחה את שתי הקרבנות בכרית והסימנים סביב צווארה של נטלי נגרמו בשל פעולת וידוא הריגה שבוצעה בה".
|
|