הוא היה אומנם מלכה הבלתי מוכתר, אבל גם הבלתי-מעורער של הקולינריה הישראלית. הוא הותיר אחריו דור שלם של מסעדנים שהלכו אחריו כמו עדר של צאן הנוהר אחרי הרועה. בסוף השבוע התייתמה הגסטרונומיה בארץ משאול אברון (68), מסעדן לדוגמה. כאוטוריטה קולינארית, ללא מתחרה, הוא היה הראשון שייבא לארץ את הטעמים, הריחות והחוויות של האוכל הטוב, כפי שחווה אותם במסעותיו הרבים מעבר לים. כ"פיינשמקר" לשמו הוא הקפיד להשתמש בחומרי הגלם הטובים ביותר והפיק מהם את המיטב שבמיטב. הוא הותיר למורשת את רזי הבשר האיכותי והיין המשובח, שבארץ היו בבחינת נעלם. במקום הסטייק הכחוש והדל הוא ידע לייצר סטייק עסיסי ונפוח ואת השתיינים הוא לימד פרק בהלכות השיכר. הוא חבר לרעיו למקצוע, ישראל אהרוני, חיים ורפי כהן, ואת סופי השבוע נהג לבלות בחברתם, לא בלי סעודה באחת המסעדות האהובות עליהם. כיליד תל אביב הוא ינק עוד בבית-אמו את שורשי הגסטרונומיה האיכותית וגם היטיב להכיר שם את סוגי היין וטעמיהם, אחד לאחד. אבן שואבת בסוף שנות ה-70 של המאה החולפת הוא הקים בנווה צדק את מסעדת "הקיוסק" המיתולוגית שלו, בה הגיש לסועדיו הרבים, בין היתר, גם את נתח הרוסטביף הראשון שבא לפיהם. אבל גולת הכותרת של חיי המסעדנות שלו הייתה "יועזר בר יין" ביפו, שאותה ניהל יחד עם שותפתו ובת-כיתתו, ציפורה אסף. ברבות השנים הפכה "יועזר" לאבן שואבת לכל גרגרן. את שאול, כאיש-אשכולות, היכרתי עוד מעת שהיה מבקר-מסעדות. היה לו טור-ביקורת קבוע ב"מעריב וב"חדשות", שעורר קנאתו של כל מבקר ברמת-כתיבתו. ב-15 בינואר השנה זכיתי גם אני הקטן להעלות באתר News1 את רשמי ביקורי ב"יועזר בר יין". כותרת הרשימה, "גורמה לשמו", תימצתה בשתי מילים את מה שמסתתר מאחוריה. כותרת המשנה, לעומתה, עודדה כל מי שאינו בוחל בקלוריות ושקיבתו עורגת לקולינריה לשמה, למצוא בה את השופרא דשופרא. חסרונו של שאול אברון כאורים ותומים של הקולינריה הישראלית הוא בהחלט אובדן מצער, אך יש נחמה פורתא בכך שדור ממשיכיו ילך בדרכו.