שקט. שקט מוחלט. שקט כמו של יום כיפור במחלף לה-גווארדיה. ניו-יורק שקטה כאילו היא יישוב קטן בשומרון ביום חורף לפנות ערב. השינוי הוא מדהים: ביום רגיל, גם בשישי או בשבת, דבר לא שובת כך. תמיד יש רכבות תחתיות, תמיד אוטובוס או מכונית שליחויות, תמיד אנשים צועקים וצוחקים ברחוב, תמיד מכוניות במרחק. ועכשיו שקט. אם החלונות לא היו סגורים יכולתי לומר שאפשר לשמוע נפילת עלה ברחוב. אלא שהחלונות סגורים והרוח שורקת בהם.
____
מבחינתי הכול התחיל בסעודת ליל שבת. נו, איך אתם מתכוננים לסופה, שאל יעקב, אחד החברים. איזו סופה, שאלנו. גם אני התפלאתי, הוא אמר, אבל הוא ראה ב-ynet שעומד להגיע לפה הוריקן. ומה עושים, שאלנו. זהו, לא ממש ברור. בינתיים לקנות מצרכי מזון. מוזר. הוריקן. איזו מילה מספרי דבורה עומר.
____
ביום ראשון יש כבר היסטריה שקטה. היסטריה אמריקנית, מנומסת. אהיה האחרון שישיג את הלחם, אבל אעשה זאת בשלווה ובנחישות, אומר הניו-יורקר לעצמו. בבוקר אנחנו יוצאים מוקדם וקונים לחמניות וסוללות ונייר-דבק רחב בשביל החלונות, שלא יתנפצו. אחר כך נוסעים צפונה, בהמלצת ידידנו יואב, להספיק לראות שלכת לפני שהסופה מפילה את כל העלים. הפארק הקטן בקצה הצפוני של מנהטן, פורט-טריון, אינו ריק מאנשים, אך מורגשת בו המתיחות השקטה. במוזיאון הקטן ששוכן בו אומרים לנו שייתכן שיסגרו מוקדם היום, בגלל ההוריקן. ועדיין, עובדי המוזיאון שמשגיחים בכל חדר מנומסים, מחייכים. אחד מהם, קשיש שמסביר כל דבר פעמיים, ממליץ לנו בחום לראות את האוצר שבקומה התחתונה. אבל בזריזות, כי סוגרים מוקדם היום, כי ההוריקן.
____
כל הזמן ספקות: אולי אנחנו מגזימים בהכנות? אולי אנחנו מקִלים ראש? האם צריך להכין כלי אטום לעשיית צרכים במקרה שהביוב יקרוס? האם שמונה ליטרים של מים זה מספיק? האם להוריד את הזבל במעלית או ברגל? ואם יכבה האור? האם להכין אוכל מבושל, למקרה שאספקת החשמל תיפול? אם נצטרך להתפנות, לאן נלך? ומה ניקח איתנו?
החלטנו ללכת על תרחיש סביר: לחשוש מנפילת חשמל, לא לחשוש מפינוי. לחשוש מהפסקת מים, לא לחשוש מהפסקת ביוב.
____
החשמל לא נפל. גם לא הביוב והמים או שום דבר אחר. שיא הסערה אמור היה להיות ביום ראשון, אך היא התעכבה והתחזקה, והשיא נדחה ליום שני, בין 19:00 לחצות. ממש כמו טכנאי של הוט. בערך בשעה הזאת התקבלו עידכונים על כך שעגורן במידטאון נשבר בשל הרוח, ונשקפת סכנה לכמה בלוקים ברחוב 57. יואב התפנה מהדירה לדרישת מכבי האש והלך לגור אצל יעקב ואירית, בינתיים. אנחנו אמרנו שאם כבר יהיה חושך עדיף להיות יחד, ועלינו לשכנים, חן ויוני, לראות סרט. 'הארטיסט' היה מעולה. אחר כך ראינו שהעולם לא מתמוטט, אז הוספנו את '2012' בשביל האווירה. הסרט כל כך מגוחך, שאכן נהייתה אווירה טובה. סוף העולם בסבבה.
____
נקודת המבט שלי צרה מאוד. אני לא יושב בלשכת ראש העירייה או הנשיא ולא מקבל מהם עידכונים. הקשר היחיד לעולם הוא מה שאני רואה דרך החלון, חבריי בפייסבוק, הערוץ הישיר שמסקר את הסופה ביוטיוב (ערוץ מזג האוויר. כן, יש דבר כזה) והחדשות בכל האתרים שאני רואה דרך גוגל. מכל אלה עולה תמונת מצב כזו: הרשויות נערכו היטב. האזורים שבסכנה פונו מיושביהם. לתושבים ניתנה אזהרה כ-48 שעות לפני פרוץ הסופה, כך שהם יכלו להצטייד, להתרחק מאזורים מסוכנים ולהתעדכן בהוראות. המקומות המועדים, כגון תחבורה ציבורית ופארקים - נסגרו ופונו מאדם.
לכן, מספר ההרוגים נמוך יחסית (נכון לעכשיו, כמה עשרות בכל החוף המזרחי). מי שנשאר בבית ונשמע להוראות היה חשוף לסכנה פחות ממי שחוצה את הכביש שלא במעבר חציה ביום רגיל בניו-יורק, ואת זה עושים כמעט כולם. אומנם מיליונים נשארו ללא חשמל, אולם מדובר, בסופו של דבר, בחוסר נעימות ולא בסכנת חיים. צריך גם לזכור שמיליונים, בסדר הגודל של ארה"ב, הם בקושי אחוז אחד מהאוכלוסיה. שוב הוכח שלקיחת מינימום סיכונים, הכנה ראויה והשקעת משאבים לפני התרחשות האסון הם הגורמים המכריעים בצמצום נזקים. הלוואי שהיינו יודעים משהו מזה בישראל.
____
עוד דבר מוזר: הסיקור התקשורתי. אף שהיו פה הרבה הזדמנויות ל'כתבות צבע', לא ראיתי שעוסקים בכך בתקשורת. לא ראיתי ראיון עם אחד האנשים שחזית ביתם קרסה (בעוד הם בתוכו. כנראה שהם נוצרים אדוקים או שהבית שלהם היה בעבר בית כנסת, כי לא היו נפגעים). גם לא היה שידור חי מהמקלטים שאליהם הגיעו אלפי בני אדם שפונו מביתם ולא נמצא להם סידור אחר. הדיווחים התמקדו בעובדות הקשות. כשנפלה חזית של בית - הראו את חזית הבית. כשחדרו מים לסאבוויי - הראו תמונות ממצלמות האבטחה. כשמנוף עמד ליפול - העמידו מצלמה שתיעדה את המנוף בכל רגע. התחושה הייתה שהכתבים לא נותנים לבני אדם 'ללכלך' להם את זמן השידור. לא עניין אותם למצוא אנשים שיקראו להקמת ועדת חקירה שתבדוק אם הממשלה נערכה כראוי, אם יסודות הבניין עמדו בתקנים, אם העירייה ביצעה את ניקוי התעלות הנדרש. אני תוהה: האם זוהי נאיביות ואמון שכל אחד אכן עושה את המוטל עליו, או שמא הנחת העבודה היא שכל אחד עושה את המוטל עליו? אולי פשוט המנטליות פה אינה כזאת שמאשימה, או שהאנשים שקיפחו את חייהם לא חשובים כפרטים בתוך המכלול, המוצלח יחסית, של עמידה בתנאים הקשים שהציב מזג האוויר?
באופן כללי אני יכול לומר בוודאות שהצורה שבה התקשורת בארץ סיקרה את הסופה הייתה קיצונית הרבה יותר מזו שבכלי התקשורת המקומיים. בכלי התקשורת הלאומיים יש מגמה של איפוק. לא תמצאו כאן כותרת בסגנון "הסערה והמחדל".
נכון, הייתה תחושה של התרגשות, של מתח. אפילו חגיגיות. אבל האמריקנים מתרגשים מדברים אחרים לגמרי מאיתנו. השבתת הפעילות בבורסה, למשל. בישראל הבורסה היא כלי חשוב, פה היא סמל ליציבות ולעוצמה כלכלית. בישראל התחבורה הציבורית שובתת כל שבת. פה הסאבוויי לעולם אינה עוצרת. פתאום, כשהיא מושבתת, התחושה משונה. תחושה שמשהו גדול קורה.
איבוד חיים, לעומת זאת, זוכה פה להרבה פחות התייחסות מאשר בארץ. לא תמצאו את שמות ההרוגים. את המילים האחרונות שאמרו. סיקור ההלוויות. לא, ממש לא. לאמריקנים יש תחושה עצמית של עוצמה, והם ממש לא אוהבים שמקלקלים להם אותה בבכי ובהאשמות הדדיות. בכיינות נתפסת כחולשה.
____
אני מוצא את עצמי חושב על אסון הכרמל. קשה להשוות: מדינת ישראל פחותת משאבים בהרבה. לא הייתה התרעה מוקדמת של מרכז חיזוי. מספר ההרוגים הרב (יחסית לגודל האוכלוסיה) נבע מטעות מקומית (מתן אפשרות, ואפילו פקודה, לאוטובוס הסוהרים לנסוע בכביש מסוכן בקרבתו לשרפה).
ועדיין. מה אם היינו מַפנים משאבים באחת משרפות-הענק הקודמות להקמת רשות כיבוי מסודרת. מה אם היינו מעריכים את עבודתם של הכבאים ('לוחמי האש', קוראים להם פה) ומשלמים להם כדי שלא יצטרכו להשלים הכנסה. מה אם במהלך האסון היינו קודם מְפנים את כל האזור, ולא מחכים שהשרפה תתפשט ותסכן את כלא 'דמון'. מה אם הייתה בנו קצת יותר זהירות.
ואחרי האסון: מה אם היינו מפנים את כוחותינו לבניין, לשיקום, לעזרה למשפחות ההרוגים. אם כל אחד מאיתנו יתבונן לתוך עצמו, מה ימצא שם בנוגע לאסון הכרמל? אצלי זה בעיקר תחושת החמיצות של ההאשמות ההדדיות, הקריאה להדיח את ראש הממשלה, שר הפנים, שר האוצר. מה מכל זה קרה? האם יש לנו אתוס טוב יותר להתכנס סביבו? לא, יש לנו מדורת שבט שבה בוער כל פעם סלבריטאי אחר, וכולנו משפשפים לאורה את הידיים, ידי הרייטינג.
____
הסערה חלפה. עוד כמה ימים הכול יחזור לקדמותו. עצים שנפלו ינוסרו. המים יישאבו מתחנות הסאבוויי המוצפות. קו החוף ישוקם. ארצות הברית עמדה ב(עוד) הוריקן בכבוד, ואף חיזקה את אתוס העוצמה שלה. כדאי ללמוד ממנה דבר או שניים.