אני שטה לי על רפסודה במיץ הפֶּתֶל של המציאות וחושבת: ניצלתי! ניצלתי משטיפת המוח של מוסכמות מזון אכזריות, אך לא מבכי-הלב עליהן. ניצלתי גם מהִשתקעות באקדמיה, אך לא מהמיית-הקבס על צביעותה. הסגל הבכיר בבר-אילן קיים לאחרונה שביתה בגלל "פדיון ימי חופשה". עוד לא שמעתי שהפרופסורים של בר-אילן, או באוניברסיטה אחרת, השביתו את תחילת שנת הלימודים למען "פדיון נפש" – כלומר, במחאה על הזוועות עצומות ההיקף המתחוללות במעבדות שפועלות תחת אפם המלומד (וכל זאת בשם 'קדושת המדע', אותה אינקוויזיציה מודרנית, שהפעם משרתת את עולם ההון).
ממה לא ניצלתי? מהנמר האסייתי – אותו יתוש אלים שבשנים האחרונות סיפח לעצמו את ארץ ישראל תחת אפם של נתניהו, אבו-מאזן ובני מוריס. כן, אהבת החיות שלי נגמרת כשמדובר ב'נמר', המבצע תקיפות אוויריות גם ביום וסעפת היניקה שלו מייצרת עקיצה גדולה (וללא זמזם ההתרעה שסיפק היתוש המסורתי). והנה, אף כי ארצנו נגועה ב'נמר' שמונה חודשים בשנה, ואף כי החרק מסומן, לטווח הארוך, כמפיץ מגפה(!) – משרד הבריאות לא טרח להפיק תשדיר המסביר שהבעיה הדמוגרפית הזו איננה גזירת גורל.
משרד הבריאות שקוע בתרדמת שאננות, ואת נחירותיו אפשר לשמוע גם בלי טלסקופ. והלוא באבחת פרוטות ניתן להפיק תשדיר שילמד את האזרח כי 'הנמר' מקנן בכל מי אפסיים שעומדים למעלה משלושה ימים, כמו צלחת עציצים או דלי שנותרו בו מי ספונג'ה. "זו רק שאלה של זמן עד שהנמר האסייתי יפיץ מגיפה בישראל", אישר אוצֵר החרקים הלאומי (בי נשבעתי, יש מקצוע כזה). התקשרתי אליו כדי לשאול אם ריח של שום ובצל ירחיק את 'הנמר', המתמגנט אליי בעבותות של אובססיה. "אשרי המאמין", חייך האוצֵר מאחורי הקו.
הייתכן שהיתוש (הפעיל אפילו עתה, בתחילת החורף!) הוא שליח המעניש אותי על דברים שעשיתי בגלגול הקודם? ובצדק הוא מעניש אותי, שהרי בקושי אני מצליחה לכפר על עוונותיי בגלגול הזה, כל שכן על מגלגולים קודמים. ובעוונותיי, ויתרתי לאחרונה על ארוחת בשרים משפחתית שאמורה הייתה לגבש את חוטרי השבט. התכוונתי לנסוע לארוחה עם קופסת שעועית חינוכית בתיק, אך ויתרתי כי חששתי שהיתוש המאוהב בי ייסע בעקבות הקליאו שלי וירדוף אחריי עד אבן-יהודה, שם נערך האירוע.
ובעוד עורי מופקר לעקיצות 'הנמר', את נפשי אני מפקירה מרצון לעקיצותיו של טקסט שנכתב לפני כ-800 שנה בידי י"ג. והרי האות העברית עוקצת פיזית ממש, כי בניגוד לכתב הלועזי, העגול יותר – הכתב העברי מזכיר זיזים, ואולי משום כך ננעץ כהוגן ברקמת הנפש. ואני טובעת באורו של טקסט קדום זה, ותבוּאת אותיותיו לא אשבע. גם משום שספר מופלא זה משייט 20 אלף מילין מעל המציאות – על מוסדותיה, משרדיה, מעבדותיה ומוסכמותיה. מציאות סרוחה הממשיכה להתקיים בזכות קומץ טיפות זרוחות.
