תיאטרון מלנקי, מאז היווסדו ב-1997 בידי חבורת יוצרים ושחקנים-עולים מרוסיה, מהווה חזרה על מקרה עליית שחקני "הבימה" ממוסקבה לפני כמאה שנים. הוא קטן, כשמו, ללא יומרות, עם הרבה צניעות וענווה - אך עשיר בהתלהבות היוצרים והמבצעים, שביחד מעלים כאן את מיטב ההצגות שעולות בכלל על הבמות הישראליות. כל הצגה שלו - היא פנינה נדירה במחוזותינו. והכל, בזכות ההתלהבות המלכדת את כולם בו, העושים את מלאכתם מלאכת קודש.
צ'כוב משלב שני ז'אנרים בסיפור "הנזיר השחור": סיפור מצד אחד, ומאידך - תיאטרון דרמטי. העוצמה שבטקסט, הנגיעה בהתלבטויות הקיימות בנפש האדם גם כיום, עושות מהתהליך העובר על גיבורי המחזה דרמה שתופסת את הצופה עמוק בליבו. עד כי גם בקטעים ה"מסופרים", לשון הגוף של המספרים והמירקם של האנרגיה הרוחנית המופקת מהם - הופכים את ה"סיפור" לחלק בלתי נפרד מהמשחק של הדמויות. הקטעים נמסכים האחד ברעהו, ממש מחליקים אחד לשני בלא מעברים, כמו מעשה אמנותי משומן היטב.
כל זאת, נזקף בראש ובראשונה לבימויו של איגור ברזין, ממיסדי התיאטרון. טביעת ידו ניכרת כל ניע וזיע של המופיעים, ובזכותו הקהל כמו חי את הסיפור. לעומת מחזותיו הידועים של צ'כוב, שאורכם וההתנהלות בהם חפים כמעט לגמרי מהתרחשויות מסעירות - כאן ההתרחשויות זורמות לאורך שעה ומחצה, ואי-אפשר אפילו לעפעף, ע"מ לא להחמיץ דבר. אך לא רק ברזין "אשם" בהצלחה. עיצוב הבמה של ההצגה שיצר ואדים קשרסקי הוא יצירת אמנות המשנה את צורתה בכל כמה דקות, עם התחלף כל סצינה, כשהעיצוב בעצם עשוי ממקלעת חבלים לבנים, שהופכת מחצר האחוזה לטרקלין, לגן (אלמנט חוזר אצל צ'כוב) או לכל מקום אחר בו הדמויות מתכנסות אליו. האלמנט העיצובי משתנה בידי השחקנים, תוך כדי, וכך אין שניה של הפסקה בין סצינה לסצינה.
מלאכת מחשבת הסיפור בעצם קרוב לסיפור חייו של צ'כוב עצמו. בסיפור כאן, הגיבור קוברין, (רודיה קוזלובסקי, באחד משיאי הקריירה שלו) שעצביו התרופפו בעת עבודת המוסמך שלו באקדמיה, יוצא לחופשה בכפר בבית האפוטרופוס שלו בעת לימודיו, שהיה לו כאב רוחני. נישא על גלי ההערצה מצד כל אנשי הכפר, ובמיוחד האפוטרופוס ובתו הצעירה, שסגדה לו עוד מאז שהייתה ילדה, מתעודד קוברין, ונענה להצעת האב להינשא לבתו. אך הנישואין מביאים בהמשך להתגברות מפח הנפש שלו, ולהתערערות חוזרת של מצבו. את השינוי במצב האושר שהופך לדיכאון גורמת לו דמות של נזיר שחור, שהוא דמות וירטואלית השאובה ממיתוס קדום. השיחות עם הנזיר גורמות לקוברין לעשות חשבון עם עצמו - מה כדאי יותר: להתמכר לגאוניות, ולשלם עליה את המחיר, או להסכים לבינוניות, שהיא בעצם מה ששולט בעולם , כאז כן עתה. ונחרצות מילותיו של צ'כוב, "שהבינוניות היא שתכלה את הציוויליזציה”.
יחד עם הבימוי הפנומנלי של ברזין, ועיצוב הבמה והתלבושות הכה מורכבות ומתוחכמות של ואדים קשרסקי, שמשתרגים זה בזה כמלאכת מחשבת הרי המשחק של ארבעת השחקנים מניף את הקהל לספירות שלא מורגלים לשכמותן בדרך כלל. באמתחתו של רודיה קוזלובסקי מצויים מיטב התפקידים בדרמה, מאז נחטף על-ידי תיאטרון חיפה כמה חדשים לפני סיום לימודיו בבית צבי. וכל תפקיד שלו, ככל שהזמן עובר, הופך יותר ויותר רבגוני, מהודק ומשובח לעילא ולעילא. כאן הוא סוחף במעברים הנפשיים ובתזה של צ'כוב שהוא מחדיר אותה לצופה לעומקי עומקים.
מולו ניצב הפתעת הערב, מי שממש גונב את ההצגה - יצחק פקר בדמות האב. התנועה שלו, אופן דיבורו העשיר בניואנסים, ומבטיו, כל אלה עושים אותו לגיבור העלילה לא פחות מהגיבור המיוסר, קוברין. ואולי הוא משמש כאלתר-אגו לקוברין, מעין הצד השני של אופיו. פקר במקצועו הוא גם בובנאי (אמנות שהעולים מרוסיה פיתחו כאן עם עלייתם, לרמה בינלאומית) וכירושלמי ותיק הוא מופיע בתיאטרון הקרון הירושלמי.
מול שני הגיבורים הפילוסופיים הללו ניצבת דמותה הענוגה, הנשית של טניה (אנה סטפן המקסימה), שמנסה להחזיר לבעלה את השפיות, ולו גם במחיר טיפולים פסיכיאטריים. הטיפול אולי מרגיע את סערת רוחו, אך למעשה שובר את ההתעלות שלו והתמכרותו לזיכוך שגורמת לו הגאוניות, עד שהוא נשבר אל תוך הבינוניות, חולה בשחפת, כמו צ'כוב עצמו, ומת.
דימה רוס כנזיר השחור, הדמות הערטילאית שמגיחה מחשכת תת ההכרה של הגיבור, ומטלטלת אותו עזות, עושה כאן, כמו בכל תפקידיו הבלתי נשכחים בתאטרון מלנקי, תפקיד בעל כובד ומשקל, המהווה את הגורם והסיבה להתפתחות העלילה לכיוון הדרמטי והסוער.
עיצוב התאורה של מישה צ'רניאבסקי הבינלאומי שלנו, עם אינה מלכין, עשוי בגוונים של רכויות כאלו, כך שאין ניגוד חריף בין תאורה מלאה לאפלולית. הכל בגוונים רכים ומעברים מעודנים ביניהם, כמו המעברים הרכים בין סצינה לסצינה. מלאכת מחשבת של גדול התאורנים שלנו, ומהטובים בעולם.
מילותיו של צ'כוב, בתרגומו הנפלא של יפים ריננברג, מקבלות כאן יתר משקל ועוצמה, ומהוות חלק מהדרמה הודות לעיצובן את המשמעות. צ'כוב מעולם לא היה כה מרתק כמו במחזה הזה, אף כי התמוגגתי ונהניתי ממנו הנאה מושלמת לפני שנים, כשבבית צבי העלו בקובץ אחד ארבעה סיפורים של צ'כוב, מלאי הומור על חיי הכפר. בעוד כאן זו יצירה אחת, מושלמת וחוויתית.
יש לציין רק, שההצגה עולה במרכז התרבות בגן מאיר, רח' טשרניחובסקי 22 א' בת"א.
