מוזיאון ויטני המוקדש כולו אך ורק לאמנות אמריקנית של המאה ה-20 וה-21, שם לו כמטרה לחשוף את אמני העתיד עוד בעודם באיבם. או לפחות בתחילת הקריירה, כשיש להם כבר קבלות על איכות עבודתם. לצורך כך הוא עורך ביאנלות משלו, בהם מפתיעים האמנים את הקהל הצופים בחידושים מרעננים למיניהם. כך גם גילו את וייד גאיטון בביאנלה בויטני ב 2004, כשם שחשפו לראשונה בתערוכותיהם את ברוס נאומן, ריצ'רד טאטל, דייוויד סאלי, סינדי שרמן וריצ'רד פרינס. אלה כבר קבועים בראש רשימת האמנים האמריקנים הנודעים בימינו.
וייד גאיטון שנולד באינדיאנה ב 1972, חי ויוצר בבאוארי שבניו-יורק, נסק ככוכב מאז אמצע שנות העשור הקודם. ייחודו - בשילוב הנועז של כל הטכניקות האפשריות, על גבי צילומים של עבודות של אמנים נודעים, ובעצם ההתערבות שלו בקומפוזיציה - הוא יוצר משהו חדש ומפתיע. משהו שמזכיר את ציור השפם של מרסל דושאן על גבי העתק ציור המונה ליזה של ליאונרדו דה וינצ'י, רק שאצל גאיטון האפקט הרבה יותר יצירתי. ומדוע?
מכיוון שגדל במדינה רחוקה ממרכזי האמנות, ספג את כל התרשמויותיו לא ממראה יצירות אמנות מקוריות, אלא ממגזיני האמנות ומביקורות התערוכות. לימודיו באוניברסיטת טנסי לא סיפקוהו, ואת התואר השני כבר עשה בהאנטר קולג' בניו-יורק. גם כשהיה תלמידו של רוברט מוריס, והתפעל מיכולת הראיה הרחבה שלו , עדיין לא ידע מה לעשות עם עצמו כאמן. אפשר לומר שלגביו, האמנות החלה בשנות הששים והשבעים. להזכיר - תקופת המינימליזם והאמנות המושגית. מכאן ניתן להבין מדוע יצר אובייקטים פיסוליים עוד בהיותו בתקופת האנטר קולג', שכה התאימו למה שהתקיים בסצינה האמנותית אז. ובכל זאת, כבר אז די הפתיע את חבריו לכיתה ביצירות הפיסול והצילום שלו ובמיוחד בדיאלוג המשותף בין שני המדיומים. כמו למשל: הוא יצר מסקיצת רישום על גבי צילום נוף, פסל שמתוכנן לגודל של בית.
דחיפה להצלחה חלל הסטודיו שלו כה התמלא מפסלים שיצר בגודל ענק, עד כי לא יכול היה לזוז בו. בעוד מסביב - ספרים ומגזינים שהוא אסף, מכל תחומי האמנויות. עד שלבסוף חשב לעצמו: מדוע רק להתבונן ברפרודוקציות של יצירות האמנות, ומדוע לא להכיל אותן בתוך היצירות שלי, במקום להתייחס לעבודות אלו כמקור השראה בלבד? וכך נבט בו הרעיון שאת תוצאותיו רואים היטב בתערוכה בויטני. הוא גם גילה שמדפסת אפסון ומערכת המיקרוסופט יכולות לעשות עבורו את המלאכה. כל תאור התהליך וההתפתחות של יצירתו מתואר בפרטי פרטים בספר המלווה את התערוכה, וכל מי שיגיע לניו-יורק יוכל לחזות במו עיניו, או לרכוש את הספר ולהבין את התהליך לעומקו.
לצופה בתערוכה נראות עבודות שונות ומגוונות של ציורים, פסלים, צילומים ורישומים. מה שכה מפתיע בהן הוא העיצוב מחדש של קומפוזיציה כמו למשל סימן ה-X הענק. הוא גורע חלק ממנו, כל פעם בצורה אחרת, או שהוא מדפיס בהזרקת דיו של מדפסת אפסון על גבי בד פשתן את האות u, כשהיא מעל צילום צבעוני כמו להבות אש. את אותה אות רואים גם מודגשת על גבי סידרת פסלי מתכת בוהקים, כשהיא מהווה כעין עיצוב הפסל שממנה הוא מתחיל וממשיך. בכל עבודותיו ניכרות השפעות אמנים אמריקניים כמו פרנק סטלה מתקופת הפסים בציוריו, ג'אספר ג'ונס עם הדגל האמריקני שכאן נשארו ממנו רק הפסים, חזרה על תבנית המלבן המופשט האמריקני הקלאסי ועליו הוא מזריק פס רחב בצבע אדום למשל, או בציור אחר מלבנים כחלחלים ברוחב, ועליהם צילומים קטנים של תכנוני עבודותיו.
קצרה היריעה לתאר את פסליו, השימוש במראות, במתכות ובכל יתר השימושים והטכניקות שהוא עושה ביצירותיו. לויטני, תערוכה זו מתוספת לרשימת תערוכות האמנים שהמוזיאון נתן להם את הדחיפה להגיע להצלחה. ואכן, בניית הבנין החדש של מוזיאון הויטני בדרום מנהטן, ליד הקצה הדרומי של טיילת הרכבת העילית, שגם היא מוקד למיליוני תיירים, בנין זה יאפשר למוזיאון בעוד כשנתיים כשתסתיים בניתו, להיות מרווח דיו כדי להציג את האמנות האמריקנית במלוא הדרה, ולא כפי שהיא מצומצמת בבנין היפהפה המקורי שלהם במעלה שדרת מדיסון, אותו תכנן מרסל ברויאר. התוספת הזו לרובע הצ'לסי עוד יותר תקדם את הפיכתו לרובע הכי איני בניו-יורק כיום.
