מאה שנות אוכל בתל אביב

בעיקרו, הספר הוא שיר אהבה לתל אביב של פעם ושל היום, בה נולד וגדל המחבר שנולד לפני 86 שנים להורים ממוצא רוסי. תל אביב של שנות העשרים והשלושים הייתה, בעיקר, רחוב הרצל, רחוב אלנבי והרחובות הסמוכים להם, בהם התרכזו השווקים, החנויות, בתי האוכל שהגישו אז רק אוכל מזרח-אירופי ומרכז-אירופי. במהלך השנים, ועם התושבים החדשים של תל אביב, נפתחו בתי אוכל בלקנים, טורקים, תימנים ובהמשך אוכל צפון-אפריקני, מזרחי. הפיתה, בתקופות מסוימות, בלעה את הלחם והחריימה, את הגפילטע-פיש, עד שתל אביב הפכה למסיבת אוכל של "וגר סושי עם כבש, ופיצה עם חומוס תרבץ, אנטריקוט, המבורגר ופלאפל יחדיו, וטבח קטן נוהג בם". מרכז החיים בתל אביב של ילדותו של דונביץ' (משפחתו גרה אז ברחוב נחלת בנימין) היה השוק הצבעוני מלא החיים והגדוש, שוק לוינסקי, עם בית החרושת לקרח בטבורו. כמה שמות של סוחרים יעוררו נוסטלגיה אצל בני הדור השלישי בתל אביב. הסופר ממליץ היום על מסעדת סלימי בשוק המלא חיים, ריחות, צבעים, מטעמים ומסעדות אתניות.

תל אביב, כמו כל עיר ים-תיכונית, מאופיינת בבתי הקפה שלה ובתושבים שאוהבים לשבת שם בכל מזג אוויר. בעניין בית הקפה "לורנץ" המפורסם דאז, ששכן על גבול תל אביב-יפו מתחילת המאה ה-20 והיה בין שאר גלגוליו גם מקום לריקודים לצלילי תזמורת, מספר דונביץ' על בית הבושת ברל'ה, ששכן החל משנות ה-40 בסמוך לבית הקפה. בתי קפה אחרים של שנות הארבעים הם "קמניצר" ו"נוסבאום" בטיילת, בימים בהם, אחר-הצהריים, הייתה מנגנת תזמורת והתל אביבים הרומנטיים היו רוקדים. המסעדה הכי נחשבת בתל אביב במשך שנים הייתה "מרתף ראשון". התפריט: מטיאס בבצל, ביצה רוסית, כבדי עוף, כבד קצוץ, מרק בשר, מרק עוף, שניצל עגל, גולש, רוסטביף, אווז צלוי, ברווז צלוי, סלט פירות, שטרודל ובירה מהחבית. מחיר לארוחה בערב: 14 וחצי לירות.

באמצע שנות החמישים התחיל עידן האוכל המזרחי בתל אביב עם המסעדה "צלי אש". תפריט: חומוס-טחינה, במיה, פטריות ממולאות, קבאב, שישליק, כבד כבש וקפה טורקי. מכאן החל עידן האוכל הזה במסעדות שנפתחו בכרם התימנים, "צארום", "ציון", "מגנדה" ועוד ועוד. במקביל התחילו להיפתח בזו אחר סטקיות בדוכנים, בעיקר בערב ובלילה. מבלי לשכוח את מוכרי הפלאפל של פעם ושל היום. דונביץ' מספר על התקופה בה נבנו ונפתחו לאורך רחוב הירקון כל המלונות הקיימים כיום (חלקם משנים בעלים מדי פעם) על חדרי הגריל היוקרתיים-יקרים, על ארוחות הבוקר ובעיות הכשרות והטעמים. מסעדת "קסבה" נפתחה בשנת 1961 ונוהלה רוב חייה הארוכים על-ידי אמיל גטלן המנוח, ג'נטלמן ישראלי ממוצא רומני, מבין באוכל, ביינות, בסיגרים, באופנה קלאסית ובעל גינונים שהיום כבר לא מוצאים כאלה. רחוב ירמיהו של אז לא היה סלול ואמיל נהג לספר שהיו שומעים את קולות התנים. אוכל צרפתי קלאסי, מלצרים מיומנים ומנה אחרונה, גולת הכותרת של המטבח הקלאסי - קרפ סוזט, מותקנים על מחבת בלהבות, חמאה משובחת וגרנד מרנייה (היום כבר כמעט לא מגישים מנה זו במסעדות צרפת). דונביץ' מנסה בספר להזכיר את כל השפים והאנשים שעשו את האוכל של תל אביב למה שהוא היום, ביניהם שאול אברון שנפטר בימים אלה ואחרים שייבדלו לחיים ארוכים. לא שכח את מנדי ורפי שאולי. הוא לא שכח גם את "גלידה מונטנה" במגרשי התערוכה הישנים, חנות גלידה משנות השישים, היסטוריה במיטבה שעדיין קיימת עם הבעלים של פעם ואותה גלידה, ללא שינוי. כקוראת סקרנית של הספר אך גם כתל אביבית שאכלה בלא מעט מסעדות בתל אביב ושתתה הרבה קפה בבתי הקפה, הצטערתי שלא מצאתי כמה מסעדות של פעם, כמו למשל "קפה דן", מסעדה יהודית ייחודית (שלא קיימת כבר) ברחוב בן-יהודה, וגם את קפה "מרסנד" (שעדיין כאן) - שניהם מוסדות בולטים בנוף. ככל הנראה יצטרך נתן דונביץ' להוסיף פרק ב' לספר הגדוש. יהיו הרבה קוראים גם לפרק ב'. פרק א', על 470 העמודים שבו, מרתק ורב-קסם.