אין עוד מערכת ציבורית בארץ שמתפנקת בקבלת מלוא בקשותיה כמו חברת החשמל. מערכת הביטחון אומנם מתחרה בה, אבל היא לעולם לא יוצאת כשמלוא תאוותה בידה. בחברת החשמל נוצר מצב שהמדינה מוחזקת בידיים של העובדים; לכן, בסופו של דבר, היא נאלצת להכפיף את אילוצי התקציב לדרישותיהם, כפי שלא נעשה בשום מקרה אחר.
בשבוע שעבר הדגים את הטענה הזאת ביתר שאת. חברת החשמל נתקלה בקושי תזרימי שעלול היה לעצור הזמנות של דלק, ולכן גם את ייצור החשמל. בטווח הקרוב חסרים לכאורה בתזרים של החברה ארבעה מיליארדי שקלים. לקופת המדינה זה כסף ענק, בימים שבהם העדר פתרון לקיצוץ של אי אלו מיליארדי שקלים הביא לבחירות מוקדמות. הדבר ההגיוני ביותר היה ללחוץ על החברה לגייס ממקורותיה הפנימיים את מלוא הסכום. זה לגמרי אפשרי מבחינה חשבונאית, אך לגמרי דמיוני מבחינת יחסי העבודה בחברה שמוחזקת בשבי עובדיה.
די בעיון בפרק הרלוונטי בדוח
מבקר המדינה יוסף שפירא כדי לגלות את מקורות הכסף הנמצאים בחברה. המבקר בדק את קופת הפנסיה של עובדי החברה, וגילה שבספרי הקרן כתוב שמחויבות החברה לקרן היא 22.7 מיליארדי שקלים (המחשבון שלי מראה שחילוק הסכום המפחיד הזה במספר כלל עובדי החברה, 12 אלף, בתוספת 5,000 גמלאיה, נותן 1.335 מיליון שקל לעובד! אם ניקח בחשבון שחלק מהעובדים עדיין רחוקים מהפנסיה וחלק יזכו לקצבה רק עוד שנים מועטות, נגיע לכך שמדובר בהרבה יותר מיליוני שקלים לעובד). בספרי החברה, לעומת זאת, כתוב שהתחייבות החברה לקרן הפנסיה של העובדים היא 16.4 מיליארדי שקלים "בלבד". הפער הוא 6.3 מיליארדי שקלים!
באותו דוח, מבקר המדינה מעלה תהיות קשות על הטבות שניתנו לעובדים בין השנים 1996–2008 בניגוד לחוק והרחק מעין הציבור. מדובר בהטבות שהסתכמו ב-3.4 מיליארד שקלים. קרן הרווחה של העובדים צברה כ-2.5 מיליארדי שקלים.
חסרים עוד מקורות? כל תל אביבי יֵדע למצוא מקורות לגיוס כספים מידי לקופת החברה. נכסי הנדל"ן של החברה במרכז תל אביב אינם פחותים מנכסי משרד הביטחון בכרך הגדול. החברה הוותיקה לא נזקקה בעבר לבנייה לגובה, ומתקניה פזורים על פני שטחים עצומים.
ומעבר לכל זה, ממשלות ישראל קיבלו כבר לפני יותר מעשור החלטות לשיתוף המגזר העסקי בייצור חשמל. החלטה כזו הייתה גם על שולחנו של שר התשתיות בנימין בן-אליעזר ב-2007, כשהורה לחברה להקים שלוש טורבינות חשמל נוספות. החברה קיבלה אז אישור, שלדברי מבקר המדינה מנוגד לחוק, להעלות תעריפים ולממן את הטורבינות מהחזר שנפרס עד לשנת 2025.
את הטורבינות האלה יכלו לבנות יצרנים פרטיים, לפי החלטת הממשלה. היצרנים יכלו למכור את החשמל המופק במחיר שיותיר בידי החברה רווח לאחר הובלתו לבתי הלקוחות ומבלי שהיא תידרש בעצמה להשקעה נוספת. גם כיום החלופה הזאת עומדת לה. גם עכשיו האוצר יכול להתנות את העברות הכספים והערבויות בחתימה מידית של החברה על הסכמי רכישה מיצרנים פרטיים. הרי מדובר בבור ללא תחתית, מכיוון שהכספים המועברים לחברה אינם מיועדים כלל להשקעות נוספות, אלא רק למימון הפער בין עלות הגז הטבעי למזוט היקר.
אלא שכאמור, האוצר שבוי לחלוטין בידי החברה. האם אכן הייתה אפשרות שהאוצר יתנגד להעברת ערבויות נוספות לחברה? מובן שלא. סירוב האוצר היה מוביל לצניחה בדירוג האשראי של החברה ולהתייקרות של עשרות אחוזים של גיוסי הכספים שלה. צאו וחשבו באיזו עלות מדובר כשהחוב הוא 70 מיליארד שקל. כל התייקרות של אחוז אחד משמעותה הוצאה עודפת של 700 מיליון שקל! וכשהמדינה ערבה, הדרך מקופת החברה לקופת המדינה קצרה מאוד.
